הבולדוזרים בדרך ליערות הפארקים הלאומיים: טראמפ מבקש למחוק 25 שנות הגנה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

שרת החקלאות ברוק רולינס ניסחה את המהלך בלשון חדה במיוחד. לדבריה, היערות האמריקאיים אינם יכולים להרשות לעצמם עוד עשור של קיפאון, בזמן שסבך צמחייה, התפרצויות חרקים ומחלות הופכים נופים שלמים ל"חביות חומר נפץ". לטענת הממשל, התקנה הישנה כבלה את ידיהם של מנהלי היערות המקומיים ומנעה מהם לבצע עבודות ניהול אקטיבי שנועדו לצמצם סכנת שרפות, לשפר את בריאות היער ולהגן על קהילות סמוכות. לפי הודעת משרד החקלאות, הכלל חל כיום על יותר מ־44 מיליון אקר מתוך 193 מיליון אקר של מערכת היערות הלאומית, ובממשל מבקשים כעת להעביר את מרכז הכובד מן ההוראה הארצית האחידה אל מקבלי ההחלטות בשטח.

כביש מתפתל דרך היער הלאומי שושון בבלנדר, ויומינג. גם הוא לא ינצל מהדחפורים של טראמפ

הממשל גם מנסה להקהות מראש את עוצמת הביקורת. בוושינגטון מדגישים כי ביטול התקנה לא יחייב כריתה או סלילת כבישים, אלא רק יסיר את החסם הארצי ויאפשר למנהלי היערות המקומיים להחליט בהתאם לצורכי האזור. מבחינתם, זהו מהלך של "החזרת סמכות" ולא של פתיחת שערים אוטומטית למסורים ולדחפורים. שירות היערות אף טוען כי יותר מ־40 אחוזים מן השטחים חסרי הכבישים, בעיקר במערב ארצות הברית, מצויים ברמת סיכון גבוהה או גבוהה מאוד לשרפות, וכי מאז 2014 רק כחמישה אחוזים מהם קיבלו טיפול להפחתת דלק צמחי. נתון נוסף שהממשל מציג כדי לחזק את עמדתו הוא שלמעלה מרבע מן השטחים האלה נמצאים כבר כיום סמוך לכבישים קיימים — טענה שנועדה לשכנע כי לא מדובר באזורים מנותקים לחלוטין מן העולם, אלא במרחבים שהמדינה צריכה לנהל בצורה גמישה יותר.

אלא שדווקא שם, בנקודה הזאת, מתחיל הפחד הגדול של ארגוני הסביבה. מבחינתם, מה שמוצג כ"גמישות ניהולית" הוא למעשה הסרת ההגנה האחרונה מעל כמה מן היערות הפראיים והבלתי מפותחים ביותר שנותרו בארצות הברית. לטענתם, ברגע שנסללת הדרך הראשונה, מגיע אחריה כמעט תמיד גם הפיתוח הבא: כריתה, כרייה, קידוחים, תשתיות ולחץ גובר על בתי גידול רגישים. ארגון ארת'ג'סטיס הזהיר כי מדובר באיום מדאיג על יערות לאומיים שמספקים בתי גידול לחיות בר, מי שתייה נקיים למיליוני אמריקאים ומרחבי טבע נדירים לבילוי ולפנאי. גם בארגון "אגודת השממה" טענו כי פתיחת יערות העורף לעוד כבישים ולעוד פיתוח אינה פתרון לשרפות, אלא מהלך שעלול להגביר דווקא את הסיכון להצתות חדשות ולהעמיק את הפיצול של מערכות אקולוגיות שלמות.

הוויכוח הזה אינו תיאורטי בלבד. יותר מ־95 אחוזים מן השטחים שמושפעים מן ההצעה נמצאים בעשר מדינות מערביות: אלסקה, אריזונה, קליפורניה, מונטנה, נבדה, ניו מקסיקו, אורגון, יוטה, וושינגטון וויומינג. בקולורדו ובאיידהו ההצעה אינה חלה, משום שבמדינות הללו כבר קיימות תקנות ייעודיות משלהן. המשמעות היא שהקרב צפוי להתחמם במיוחד במערב, שם היערות, השרפות, המים והפוליטיקה כרוכים אלה באלה. עבור תושבים רבים באזורים האלה, היער אינו רק נוף או יעד לטיול, אלא גם מקור מים, מנוע כלכלי, מרחב מחיה לבעלי חיים ולעיתים גם שכבת ההגנה האחרונה מול התפשטות פיתוח אגרסיבי.

לא במקרה, כמה מן הקולות הראשונים שבירכו על המהלך הגיעו בדיוק מן המדינות האלה. מושל מונטנה גרג ג'יאנפורטה טען כי במשך 25 שנה "האגודל הכבד של וושינגטון" שיבש את יכולתה של מדינתו לנהל את סכנת השרפות ואת פיתוח הכבישים בכמעט 60 אחוזים משטחי שירות היערות במונטנה. גם מושלי יוטה וויומינג הצטרפו לקו הזה והציגו את ביטול ההגבלות כהחזרת היגיון מקומי לניהול הקרקע הפדרלית. מבחינתם, הבעיה אינה היעדר הגנה על הטבע אלא עודף של רגולציה אחידה, שמכתיבה למדינות מרוחקות מדיניות שאינה מתאימה בהכרח למציאות בשטח.

אבל דווקא משום שהוויכוח נטען כל כך בשפת "ניהול" ו"גמישות", מתעקשים מתנגדי המהלך לקרוא לילד בשמו: מדובר בעימות על גבולות הפיתוח באמריקה. תקנת השטחים חסרי הכבישים לא נולדה במקרה, אלא מתוך תפיסה שלפיה יש מרחבים ציבוריים שחייבים להישאר קשים לגישה ומוגנים מפני חדירה תעשייתית, גם במחיר של מגבלות על כריתה ותשתיות. במשך שנים רבות הכלל הזה נחשב לאחד מעמודי התווך של הגנת היערות הפדרליים. כעת מבקש ממשל טראמפ לא רק לרכך אותו, אלא למחוק אותו כמעט כליל מן המפה הארצית.

השלב הבא יהיה פוליטי, ציבורי ומשפטי גם יחד. משרד החקלאות פתח את ההצעה ואת טיוטת התסקיר הסביבתי להערות הציבור, והתגובות יתקבלו עד 21 בספטמבר. לאחר מכן יוכל הממשל לקדם את ההליך לעיגון סופי. אם אכן יעשה זאת, כמעט ודאי שממתין לו קרב משפטי עז. כבר עכשיו ברור שארגוני הסביבה לא מתכוונים להבליג, והם מאותתים שהמאבק על היערות רחוק מסיום.

מאחורי כל הנתונים והמסמכים מסתתרת בסופו של דבר תמונה פשוטה הרבה יותר, ולכן גם נפיצה הרבה יותר: האם אמריקה רוצה לשמור את היערות הפראיים האחרונים שלה כשטחים קשים לגישה, שקטים ומוגנים, או שהיא מוכנה לפתוח גם אותם בשם המלחמה בשרפות, התפוקה הכלכלית והשליטה המקומית. ממשל טראמפ בחר צד באופן חד וברור. עכשיו תצטרך ארצות הברית להכריע אם הכביש הבא שיוביל אל תוך היער יהיה נתיב הצלה — או תחילתו של נזק שלא יהיה אפשר להשיב לאחור.