פלורידה פרצה את גבולות הסמכות: מאות מיליונים הוזרמו לסיוע לישראל ולאכיפת הגירה

בתוך פחות משלוש שנים, פלורידה הוציאה יותר מ-668 מיליון דולר על שני תחומים שבדרך כלל נחשבים ל”שטח הפדרלי”: אכיפת הגירה ופעילות בינלאומית סביב ישראל. הנתונים מופיעים בדו״ח רשמי של מחלקת ניהול החירום של פלורידה, שפורסם ב-31 בינואר, ומציג כיצד המושל רון דסנטיס משתמש בהכרזות חירום כדי להפעיל תקציבים — במה שנראה בעיני מבקריו כעקיפת גבולות הסמכות של מדינה בארצות הברית, ובעיני תומכיו כהוכחה ל“מנהיגות כשוושינגטון תקועה”.

חשוב להבין: רוב תקציב החירום הכולל של פלורידה, העומד על כ-6.5 מיליארד דולר, מופנה לאסונות טבע, סערות והוריקנים. אבל סעיף ישראל וסעיף ההגירה — יחד 668 מיליון — בולטים דווקא משום שאינם “טבעיים” לשדה החירום של מדינה, אלא מתיישבים יותר עם ביטחון לאומי, מדיניות חוץ ואכיפה פדרלית. עבור קוראי עיתון ישראלי בארצות הברית, הכותרת האמיתית היא אחת: פלורידה יצרה בפועל מסלול סיוע עצמאי לישראל — במימון ציבורי — והפכה אותו לחלק מזהותה הפוליטית.

 

חשוב להבין: רוב תקציב החירום הכולל של פלורידה, העומד על כ-6.5 מיליארד דולר, מופנה לאסונות טבע, סערות והוריקנים. אבל סעיף ישראל וסעיף ההגירה — יחד 668 מיליון — בולטים דווקא משום שאינם “טבעיים” לשדה החירום של מדינה, אלא מתיישבים יותר עם ביטחון לאומי, מדיניות חוץ ואכיפה פדרלית. עבור קוראי עיתון ישראלי בארצות הברית, הכותרת האמיתית היא אחת: פלורידה יצרה בפועל מסלול סיוע עצמאי לישראל — במימון ציבורי — והפכה אותו לחלק מזהותה הפוליטית.

 

המהלך הישראלי, בהיקף כמעט 95 מיליון דולר, הוא החריג והמסקרן ביותר. לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה שהתפתחה בעקבותיה, דסנטיס הכריז על מצב חירום במדינה, והפעיל מנגנון ממשלתי שנועד בדרך כלל לסופות ולפינוי אזרחים — לטובת חילוץ ישראלים ואזרחי פלורידה שנתקעו באזור. על פי הדו״ח, פלורידה מימנה חמש “טיסות חילוץ” שהטיסו כמעט 500 בני אדם מישראל לטמפה. מדובר בפעילות המזוהה בדרך כלל עם משרד החוץ האמריקאי או הפנטגון — לא עם ממשלת מדינה.

אבל זה לא הסתיים בטיסות. לפי הדו״ח, פלורידה הציבה חמישה עובדים בקפריסין שהפעילו מוקד טלפוני ותמכו בהעברה של יותר מ-1,300 מפונים מישראל לקפריסין. במילים אחרות, טלהאסי הפעילה בשטח “חדר מצב” חצי-דיפלומטי, במדינה זרה, כדי לסייע לישראלים ולתושבי פלורידה — מודל חריג שמטשטש את הגבול בין סיוע הומניטרי-לוגיסטי לבין פעולה בעלת אופי מדיני.

במקביל, פלורידה השקיעה, לפי הדו״ח, גם במעטפת ביטחונית פנימית הקשורה לישראל: תגבורי אכיפת חוק, אבטחה וסיוע לגופים מקומיים על רקע מתיחות ציבורית, הפגנות סביב המלחמה, ועלייה באירועים אנטישמיים מאז אוקטובר 2023. בהקשר של קהילה ישראלית-יהודית גדולה, מדובר בנקודה קריטית: לא רק “סיוע לישראל שם”, אלא גם “הגנה על ישראלים ויהודים כאן” — תפיסה שהפכה את מדיניות פלורידה למעין חומת מגן פוליטית עבור קהילות שמרגישות שהשיח הארצי נעשה עוין יותר.

למה דווקא פלורידה? כאן נכנסת הדמוגרפיה — והפוליטיקה. פלורידה היא בית לאחת האוכלוסיות היהודיות הגדולות בארצות הברית, עם ריכוזים משמעותיים גם של ישראלים, בעיקר בדרום המדינה. עבור דסנטיס, התמיכה בישראל היא לא רק עמדה ערכית אלא גם נכס פוליטי: הבטחה לשותפות, למעורבות, ולתגובה מהירה. אבל גם מעבר לשיקולים אלקטורליים, המהלך משדר מסר רחב יותר: פלורידה מבקשת לפעול כמי שאינה ממתינה לוושינגטון — גם כשמדובר בזירה שנחשבת “לא שלה”.

באותו דו״ח עצמו מופיעה גם ההוצאה הגדולה בהרבה: יותר מ-573 מיליון דולר לאכיפת הגירה מאז 2023. דסנטיס הכריז על מצב חירום סביב “נהירה” של מהגרים לחופי פלורידה, והפעיל מערך אכיפה נרחב: המשמר הלאומי ביצע יותר מ-2,200 טיסות מעקב לאורך החופים הדרומיים, ופלורידה אף שלחה משאבים לטקסס כדי לסייע באבטחת הגבול בתקופת ממשל ביידן — צעד חסר תקדים במונחים של התערבות מדינה במדיניות שמזוהה עם הממשל הפדרלי.

הדו״ח מתאר גם את הקמת מתקני מעצר והרחבת יכולת כליאה למהגרים בלתי מורשים, ושיתוף פעולה עם רשות המכס והגנת הגבולות של ארצות הברית ועם שירות אכיפת ההגירה והמכס. תומכי דסנטיס מציגים זאת כתגובה לכשל פדרלי; מתנגדיו רואים בכך מיליטריזציה של תפקיד המדינה ושימוש פוליטי בכספי ציבור.

וכאן מתחדד הוויכוח האמיתי: האם מדינה בארצות הברית יכולה — או צריכה — להפעיל בפועל מדיניות חוץ ומדיניות הגירה משלה, באמצעות תקציבי חירום? הדמוקרטים בפלורידה טוענים שמדובר בסטייה מסדרי עדיפויות בסיסיים כמו חינוך, תשתיות ובריאות. הרפובליקנים ותומכי המושל טוענים מנגד שהממשלה הפדרלית איטית, משותקת או לא אמינה — ולכן פלורידה “עושה מה שנדרש”.

הדו״ח מציין גם סיוע בהיקף 44.1 מיליון דולר הקשור להאיטי, על רקע האלימות והכאוס במדינה הקריבית והקשרים האנושיים ההדוקים לפלורידה. גם כאן המסר דומה: פלורידה אינה מסתפקת בתפקידה הקלאסי כמדינה — היא מתנהלת כישות בעלת “יכולת חירום” אזורית, ולעיתים גם בינלאומית.

בשורה התחתונה, 668 מיליון הדולר אינם רק מספר. הם סימן לשינוי: מדינות בארצות הברית — לפחות חלקן — מתחילות לשחק במגרשים שהיו שמורים לבית הלבן, לקונגרס ולסוכנויות הפדרליות. עבור הקהילה הישראלית בארצות הברית, המשמעות כפולה: מצד אחד, פלורידה מייצרת אפיקי סיוע ממשיים ומהירים לישראל ולישראלים; מצד שני, היא הופכת את ישראל לחלק מכלי מאבק פנימי על זהות אמריקאית, סמכויות שלטון, והגבול שבין מדינה לפדרציה.

וכשברקע עומדים אתגרי האקלים, ההוריקנים והעלויות האדירות של התמודדות עם אסונות טבע, השאלה שהדו״ח משאיר פתוחה היא לא רק משפטית או פוליטית — אלא גם כלכלית: האם המודל הזה בר-קיימא, ומה יקרה ביום שבו פלורידה תצטרך לבחור בין “דיפלומטיית חירום” לבין החירום האמיתי שמכה בה שוב ושוב מן הים.