"הוא כבר לא היה שמאלני": היסטוריון צעיר מספר, "יהושע התוודה שמורו אמר על ערש דווי שלא יהיה שלום עם הפלשתינים"

ביקרתי את אחד מענקי הספרות העברית א.ב יהושע בביתו מספר פעמים לפני מותו.

פגשתי אדם שנגמל לחלוטין מהזיית השלום הפלשתיני ואף שנותר חבר 'בצלם' מסיבות הומאניסטיות, הפנים כבר שהסכסוך אינו פתיר פוליטית.

במובן אירוני לחלוטין, יהושע קיבל את עמדת אותו גנרל שהיה מהראשונים לגלות את גאונותו הספרותית, ושהפך לאחר מכן בר-פלוגתא פוליטי שלו - הלוא הוא משה דיין.

'אברהם' אשר פגשתי בדירתו הנאה בגבעתיים דיבר בעיקר על יהודים ויהדות, והרבה פחות על 'שלום', גבולות, ונסיגות.

אלו שהאשימו אותו בפוסט-ציונות (האשמה מופרכת), לא ראו כי יהושע הפך לפוסט-פלשתיני.

יהושע הביע בפניי את זעם אהבתו הנכזבת לעמנו. היה זה זעם המתובל ברגש עמוק של תסכול ומדון מפי האדם שביקר את "העם החולה במחלה" שונבעת לדעתו מהקשר בין דת ללאום אצל היהודים. קשר שהופך אותם לא רק לבלתי-מובנים לעמים זרים, אלא גם ללא מסוגלים לייצר לאומיות חילונית ומודרנית של ממש.

אכן, יהושע, כפי שהיה מאז מלחמת ששת הימים, היה ונותר חלק מאותו הדור בצלמו נולד, 'דור המדינה', שכמה שמרד ב'אבא בן גוריון', הרי שבסוף מצא עצמו למול אותם אתגרי בניין-עם-ממלכתי שהאבא הגדול ראה גם כן, ושהלין גם הוא על הגלותיות וניסה לתקנה בעודו פוסע בין רבדי הדת, הלאום, האזרחות, ומשמעות הקוממיות.

בפגישותנו שוחחנו בעיקר על פעילותו ארוכת השנים כאחד מאבות מחנה השלום הישראלי.

הוא סיפר על מלחמת יום הכיפורים ("המצרים טעו, היו צריכים לתקוף בסוכות - כל הארץ היתה בפקקים וטיולים"), איך הרגיש כשסאדאת ביקר ("דמעות בעיניים במוצאי שבת מול הטלויזיה, לא האמנתי שהוא ייצא מהמטוס"), איך נפלה עליו מלחמת לבנון (הגעתי ביום הראשון לקרייה, הבנתי מיד לאן זה הולך, הם רצו להיכנס לעומק לבנון מהיום הראשון - שלא יספרו שעבדו על בגין, הוא ידע הכל מהתחלה).

'בולי' כפי שכונה בפי חבריו אפילו זרק מילה על מחאת בלפור ("עניין מטופש ומיותר").

אך רגע הזכור לי במיוחד במהלך שיחתנו על פעילותו הפוליטית, הגיע כשסיפר על חברותו העמוקה עם אריה 'לובה' אליאב, מראשי תנועת העבודה לשעבר וחלוץ רעיון השלום הישראלי-פלשתיני - כשהרעיון הזה היה בעיקר נחלת כמה משוגעים לדבר אי שם בשנות השישים והשבעים.

"לפני מותו של לובה, שאלתי אותו, 'לובה האם יהיה שלום ופיוס בין העמים או-2 מדינות אי פעם'?, הוא היה על ערש דווי - ובראשו סימן לי, לא".

לא שאלתי את יהושע על מחשבותיו של אליאב בימיו האחרונים - יהושע בחר לנדב פיסת מידע חשובה זו מעצמו.

מספר חודשים לאחר הראיון התקשרתי ליהושע - "אם אשרוד עוד כמה חודשים, תצלצל שוב, לא נראה אם אהיה כאן, אבל כבר השלמתי עם זה", בפגישתנו כבר סיפר על בריאותו המתדרדרת.

כיום אני מבין שהדברים שסיפר על אריה 'לובה' אליאב, אותו יהושע העריץ (מכתבי ההערצה שמורים בארכיון בית-ברל), על ערש דווי, היו אולי באופן סמוי , וידוי שיהושע עצמו, בגיל מבוגר, ביקש לספר לי כהיסטוריון צעיר, על אחת ממטרות חייו שלו.

אולי זה לא חידוש גדול. הרי בראיונות מספר שהעניק בשנים האחרונות, כבר גילה א.ב התמרכזות משמעותית, הן ביחסו לעזה, והן ביחסו לשאלה הפלשתינית - אבל לספר ככה על לובה? על העניין הפלשתיני לו הקדיש שנים מחייו? רגע לפני מותו?, דווקא להיסטוריון צעיר החוקר את הנושא וכשברור ליהושע שאני בא מהימין הפוליטי.? ועוד בלי שאשאל? - מעניין.

יהושע, היה חלק מדור חלוצי השלום הישראלי-פלשתיני. כגבריאל מוקד שליט"א הוא ידע משהו שהצעירים והמנהיגים של היום שכחו - לא להיות דוגמטי ולהיות נכון לשנות את דעתו באופן פנימי ולא אינטרסנטי כשצריך - להודות בשקר גם אם האמין בו רוב חייו.

ספרותו של יהושע, העוברת בין האמיתי לפנטסטי, בין הפנימי והחיצוני, תוך ערבול סינתטי ומתמשך בין הזיה וממשות, לא פגעה בקריאת המציאות החדה של אדם שאימץ את האמת שפעם סיפר משה דיין כשאמר "רק חמור לא משנה את דעתו".

נראה שמלבד הברק הספרותי בידי יהושע היתה היכולת לפעול מתוך צו מוסרי עליון בלי לאבד זרקור על המציאות הממשית, כפי שהיהדות מצווה על האדם החושב.

יהי זכרו ברוך.