הספירה לאחור של וול סטריט: ראש עיריית דאלאס מזהיר – האג’נדה הסוציאליסטית בניו יורק עלולה למוטט את בירת הכסף של אמריקה

דאלאס, טקסס – אזהרה חריגה, חריפה ובעיקר מטרידה נשמעה השבוע מכיוון דרום ארצות הברית, כאשר ראש העיר דאלאס, אריק ג’ונסון, טען בפומבי כי ניו יורק עלולה לאבד את מעמדה ההיסטורי כבירת הכספים של אמריקה – ולא בשל משבר עולמי, אלא כתוצאה ישירה ממדיניות כלכלית שהוא מגדיר כ“סוציאליסטית ומסוכנת”. לדבריו, אם ראש עיר ניו יורק החדש, זוהראן ממדאני, ימשיך לממש את הבטחות הקמפיין שלו, טקסס – ובעיקר דאלאס – ערוכה לקבל “שיטפון” של חברות וול סטריט שיחפשו בית חדש.

בריאיון מקיף לניו יורק פוסט, ג’ונסון, רפובליקני בן 50 ובוגר אוניברסיטת הרווארד, הציב תרחיש שבעבר היה נשמע דמיוני: ניו יורק כעיר שאיבדה את בכורתה הכלכלית. “זה בכלל לא בלתי נתפס,” אמר, “שבעוד מספר שנים אנשים יסתכלו אחורה וישאלו: אתם זוכרים כשניו יורק הייתה בירת הכספים של ארצות הברית? זה לא מוזר?”.

זו אינה אמירה רטורית בלבד. מאחוריה עומדים נתונים, תהליכים והיערכות אקטיבית של טקסס למשוך אליה את ליבת ההון האמריקאי. ג’ונסון עובד בשיתוף פעולה הדוק עם מושל טקסס גרג אבוט כדי להציע לחברות פיננסיות חבילות תמריצים נדיבות: הקלות מס, מענקים, רגולציה ידידותית ותהליכי רישוי מואצים. היעדים ברורים – ג’יי־פי מורגן צ’ייס, גולדמן זאקס, וולס פארגו ואף בנקים בינלאומיים כמו סקוטיה־בנק הקנדי.

לדבריו, האסטרטגיה כבר מוכיחה את עצמה. ג’יי־פי מורגן, הבנק הגדול ביותר בארצות הברית, מעסיק כיום יותר עובדים בטקסס מאשר בניו יורק – נתון שבעבר היה נתפס כבלתי מתקבל על הדעת. דאלאס, כך עולה מהמספרים, הפכה למרכז השירותים הפיננסיים השני בגודלו במדינה, לאחר שהוסיפה יותר מ־100 אלף משרות פיננסיות בעשור האחרון בלבד.

ומה שהיה בעבר “טפטוף”, כפי שמגדיר זאת ג’ונסון, עומד להפוך לזרם שוצף. “מה שכבר היה טפטוף הולך להפוך לשיטפון של אנשים וחברות שקראו לניו יורק בית במשך שנים ארוכות – ועוברים לדאלאס”, הוא אומר. בעיניו, מוקד ההתרחשות הכלכלית של אמריקה זז מערבה. “הפעולה כבר לא שם. הפעולה כאן”.

 

ניו יורק עלולה לאבד את מעמדה ההיסטורי כבירת הכספים של אמריקה – ולא בשל משבר עולמי, אלא כתוצאה ישירה ממדיניות כלכלית שהיא “סוציאליסטית ומסוכנת”, אומר ראש עיריית דאלאס. "אם ראש עיר ניו יורק החדש, זוהראן ממדאני, ימשיך לממש את הבטחות הקמפיין שלו, טקסס – ובעיקר דאלאס – ערוכה לקבל “שיטפון” של חברות וול סטריט שיחפשו בית חדש"

 

האזהרה הזו אינה נשמעת רק מפיו של פוליטיקאי מקומי. דרו מקנייט, מנכ”ל שותף בקרן ההשקעות פורטרס, אמר כבר בנובמבר האחרון כי דאלאס הפכה ליריבה רצינית של ניו יורק בכל הנוגע למשיכת כישרונות פיננסיים. לדבריו, לא מדובר רק במסים – אלא באיכות חיים, יציבות רגולטורית ותחושה כללית של ממשל שמעודד עסקים ולא רואה בהם אויב.

הרקע לדברים הוא סדרת הצהרות והתחייבויות של זוהראן ממדאני, ראש עיר ניו יורק החדש, שהכפיל לאחרונה את הבטחותיו להקפאת שכר דירה, להעלאות מס נרחבות ולהרחבת הפיקוח הממשלתי על מחירי מזון וטיפול בילדים. בעיני ג’ונסון, מדובר ב“דחף סוציאליסטי לא־אמריקאי” שמאיים לדחוף את המגזר הפיננסי “להצביע ברגליים”.

הוא מזכיר גם יוזמות נוספות שנשקלו בניו יורק, כמו מס על עסקאות פיננסיות באלבני, שלדבריו גרמו לגל פניות מחברות שבסיסן בעיר. “זו בדיוק הסיבה שהתחלנו לקבל כל כך הרבה שיחות מחברות מניו יורק ששואלות אם הן צריכות לבוא לטקסס”, הוא אומר – ומוסיף כי אותו לחץ היה אחד הזרזים להקמת בורסת טקסס החדשה, שצפויה להתחיל לפעול רשמית עוד השנה.

ההצעה של דאלאס פשוטה: פחות מסים, פחות רגולציה, ויותר חיים. בטקסס אין מס הכנסה מדינתי, שיעורי מס הרכוש ירדו מדי שנה בשבע השנים האחרונות, והממשל המקומי מתגאה בגישה פרו־עסקית מוצהרת. “בזמן שבניו יורק מדברים על דרכים חדשות למסות אנשים,” אומר ג’ונסון, “אנחנו מדברים על איך להוריד את המס היחיד שיש לנו”.

מעבר לכך, הוא מדגיש את היתרונות שמדברים ישירות אל עובדים בכירים: דיור בר־השגה, בתי ספר חזקים, רחובות בטוחים ותהליכי רישוי מהירים לפרויקטים גדולים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הקמפוס החדש של גולדמן זאקס בדאלאס – השקעה של 700 מיליון דולר, שצפויה להעסיק כ־5,000 עובדים ולהיפתח עד סוף 2027. רנדרים שפרסם הבנק מציגים מתחם עצום ומודרני, המסמן מחויבות ארוכת טווח לנוכחות טקסנית.

ג’ונסון מבהיר כי חוקי הפיקוח הפדרליים של רשות ניירות הערך חלים בכל מקום – בניו יורק כמו בדאלאס – ולכן היתרון אינו רגולטורי בלבד. “עלות המחיה נמוכה יותר. אתה יכול ליהנות מהטוב ביותר של ניו יורק, אבל גם להרשות לעצמך בית גדול, לשלוח את הילדים לבתי ספר טובים ולחיות בתחושת ביטחון”.

מנגד, ממדאני מתכנן העלאות מס אגרסיביות: העלאת מס החברות לכ־11.5%, והטלת מס הכנסה אישי נוסף של 2% על הכנסות מעל מיליון דולר. הכנסות אלו, לדבריו, אמורות לממן תוכניות שיניבו כ־9 מיליארד דולר בשנה – הקפאת שכר דירה, פיקוח מחירים והרחבה נרחבת של שירותים חברתיים. מבקריו טוענים שהמדיניות הזו עלולה לחנוק השקעות ולהאיץ את בריחת ההון.

ההשוואה ההיסטורית שג’ונסון בוחר בה אינה מקרית: ונציה של המאה ה־15. עיר שהייתה פעם המרכז המסחרי והפיננסי של אירופה, אך איבדה את בכורתה בשל מדיניות כלכלית שגויה, מסים מכבידים ואובדן יתרון תחרותי – לטובת אמסטרדם ולונדון. “כך בדיוק נראות שקיעות כלכליות”, רומז ג’ונסון. לא בקריסה פתאומית – אלא בבריחה איטית ומתמשכת.

הנתונים שעליהם מצביע ג’ונסון אינם תיאורטיים. בעשור האחרון נוספו בדאלאס לבדה יותר מ־100 אלף משרות פיננסיות, קצב שמציב אותה במסלול עקיפה ברור של ניו יורק אם המגמה תימשך. המעבר של ג’יי־פי מורגן – הבנק הגדול בארצות הברית – למצב שבו הוא מעסיק יותר עובדים בטקסס מאשר במנהטן, הפך לסמל של שינוי עומק. כאשר גם גולדמן זאקס משקיעה מאות מיליוני דולרים בקמפוס חדש ומרחיבה את פעילותה מחוץ לניו יורק, קשה עוד לטעון שמדובר בסטייה זמנית.

ממדאני, מצדו, אינו מאותת על נסיגה. הוא מציג את עצמו כמהפכן חברתי ולא כמי שאמור “לרצות את וול סטריט”, ומאמין כי ניו יורק יכולה להרשות לעצמה לאבד חלק מהמגזר הפיננסי לטובת סדר יום חברתי שוויוני יותר. אולם עבור מבקריו, זו בדיוק הנקודה המסוכנת: עיר שהכנסותיה, מקומות העבודה שבה והמערכת האורבנית כולה נשענים על תעשייה אחת – אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס אליה כאל אויב אידיאולוגי.

החשש המרכזי אינו קריסה מיידית, אלא תהליך מצטבר: חברות שמעבירות יחידות תפעול, אחריהן הנהלות ביניים, ולבסוף גם מוקדי קבלת החלטות. כל מעבר כזה שוחק עוד שכבה מהיתרון ההיסטורי של ניו יורק, ומחליש את מעמדה כמוקד גלובלי שאין לו תחליף.

ג’ונסון מסכם את האזהרה שלו לא כקללה, אלא כהזדמנות שטקסס כבר מתכוננת אליה במלוא הרצינות. “ונציה לא נפלה ביום אחד,” הוא אומר. “היא איבדה את הבכורה שלה כי ערים אחרות הבינו את חוקי המשחק מוקדם יותר ממנה”.

השאלה שנותרת פתוחה היא לא האם דאלאס רוצה להיות בירת הכספים הבאה של אמריקה — אלא האם ניו יורק מבינה שהיא עלולה לאבד את התואר הזה מהר מכפי שנדמה.

אם המגמות הנוכחיות יימשכו, ייתכן שבעתיד הלא רחוק, וול סטריט תישאר סמל היסטורי — בעוד הכסף, ההון והכוח יזרמו מערבה.