נסיגה בדקה ה־90: טראמפ הקפיא את "מס הרהיטים" ומנע זינוק דרמטי במחירים

שעות לפני סיום שנת 2025, ברגע שנראה כמעט טכני אך בפועל טעון פוליטית וכלכלית, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חתם על צו דחייה שמונע – לפחות לעת עתה – קפיצת מחירים נוספת בשוק הריהוט והשיפוצים. במקום עלייה חדה בתעריפי המכס על רהיטים מרופדים, ארונות מטבח וארונות אמבטיה, העלייה נדחתה בשנה נוספת והיישום נדחק כעת לשנת 2027. ההחלטה, שהגיעה בדקה ה־90 ובאופן מפתיע יחסית לנחרצות שהפגין טראמפ בחודשים האחרונים, מציבה סימן שאלה גדול מעל מדיניות המכסים שלו: האם מדובר בשינוי כיוון אמיתי – או רק במניפולציה של לוח הזמנים כדי להימנע מזעם ציבורי?

על פי הודעת הבית הלבן, טראמפ חתם על ההכרזה שעות ספורות לפני שהמכסים המוגדלים היו אמורים להיכנס לתוקף ביום חמישי. במשך חודשים הנשיא הסביר שוב ושוב כי מכסים הם כלי „הגנה” חיוני לתעשייה האמריקאית, וכי הם נועדו לחזק ייצור מקומי ולהשיב „הוגנות” למסחר הבינלאומי. אלא שכעת, כשהמחירים לצרכן ממילא מכבידים על משקי בית, הוא בחר לבלום את ההחרפה – לפחות זמנית.

 

המשמעות המעשית פשוטה: מי שקונה ספה, כורסה או סט ריהוט לסלון עדיין ישלם „מס מכסים” מגולגל במחיר. ומי שמתכנן שיפוץ מטבח, אחת ההוצאות הגדולות והרגישות ביותר למשפחה ממוצעת, עדיין יתמודד עם שוק יקר. אבל ההבדל בין 25% ל־50% הוא לא כותרת – זו מציאות. עלות ארונות מטבח בלבד יכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים, והפער בין תוספת של רבע למחיר לבין תוספת של חצי עשוי להיות ההבדל בין שיפוץ לבין ויתור, בין תכנון עתידי לבין סגירה מוחלטת של החלום.

 

לפי התוכנית המקורית, בספטמבר הורה טראמפ על הטלת מכסים חדשים בשיעור 25% על ארונות מטבח ועל רהיטים מרופדים. התעריפים נכנסו לתוקף באוקטובר, והיה אמור להתרחש שלב נוסף: עלייה מדורגת שבה חלק מהמכסים יזנקו בשנת 2026 לרמות של 50% ואף 30% (בהתאם לסוג המוצר). הצו החדש מקפיא את העלייה המתוכננת ומשאיר לעת עתה את המכס על 25% – כלומר, המחירים נשארים גבוהים יותר מכפי שהיו לפני ספטמבר, אבל נמנע – לעכשיו – עוד גל התייקרויות שהיה עלול לבלוע תקציבים של משפחות בזמן הקניות הגדול של תחילת השנה.

המשמעות המעשית פשוטה: מי שקונה ספה, כורסה או סט ריהוט לסלון עדיין ישלם „מס מכסים” מגולגל במחיר. ומי שמתכנן שיפוץ מטבח, אחת ההוצאות הגדולות והרגישות ביותר למשפחה ממוצעת, עדיין יתמודד עם שוק יקר. אבל ההבדל בין 25% ל־50% הוא לא כותרת – זו מציאות. עלות ארונות מטבח בלבד יכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים, והפער בין תוספת של רבע למחיר לבין תוספת של חצי עשוי להיות ההבדל בין שיפוץ לבין ויתור, בין תכנון עתידי לבין סגירה מוחלטת של החלום.

בהודעת הבית הלבן נכתב כי „ארצות הברית ממשיכה לעסוק במשא ומתן פרודוקטיבי עם שותפי סחר כדי לטפל בהדדיות מסחרית ובחששות ביטחון לאומי ביחס ליבוא של מוצרי עץ”. הניסוח הזה – „הדדיות” ו„ביטחון לאומי” – מוכר היטב למי שעוקב אחרי טראמפ: הוא מציג מכסים כאילו היו מהלך אסטרטגי־ביטחוני, ולא רק החלטה כלכלית. אלא שכאן נכנסת הביקורת העיקרית: הטענה שמוצרים כמו עץ, ארונות ורהיטים הם „איום ביטחון לאומי” נתפסת בעיני כלכלנים רבים כמתיחה של החוק מעבר לגבולותיו המקוריים.

הרקע לדברים הוא חקירה שהנשיא הורה למשרד המסחר לערוך לפי סעיף 232 לחוק הרחבת הסחר – סעיף שמאפשר לנשיא להטיל מכסים כאשר יבוא מסוים נתפס כמאיים על הביטחון הלאומי. זהו אותו כלי ששימש בעבר להטלת מכסים על פלדה ואלומיניום, תעשיות שיש לגביהן טיעון אסטרטגי ברור יותר. אבל כאשר אותו סעיף מופנה אל ספות וארונות אמבטיה, המבקרים טוענים שמדובר בהרחבה שנועדה להפוך כלי קיצוני של חירום לנתיב עוקף־קונגרס להחלטות מסחריות שגרתיות.

במהלך החודשים שקדמו להטלת המכסים, טראמפ תקף שוב ושוב את קנדה, וטען שהיקפי יצוא העץ שלה לארצות הברית פוגעים בייצור המקומי ואף יוצרים „סיכון ביטחוני”. העובדה שחלק משמעותי מהעץ המיובא מגיע מהשכנה הצפונית הקרובה, שאינה מדינת אויב אלא שותפת סחר, הפכה את הטיעון הזה למטרה ללעג ולביקורת חריפה. המתנגדים טענו כי זהו שימוש בשפה ביטחונית כדי להצדיק החלטה שמטרתה בפועל לחץ פוליטי ומסחרי – ושאת המחיר ישלמו צרכנים אמריקאים.

הביקורת הזו התעצמה השנה לא רק על רקע התיאוריה הכלכלית, אלא בגלל החיים עצמם. ממשל טראמפ סופג ביקורת הולכת וגוברת על אי־היכולת לייצב מחירים, במיוחד עבור משפחות ממעמד ביניים ומטה. עוד לפני המכסים הישירים על רהיטים, המחירים כבר עלו בשל היטלים אחרים שהוטלו על יבוא ממדינות מובילות בענף כמו סין ווייטנאם – מקורות מרכזיים לרהיטים מיובאים לשוק האמריקאי. משפחות רבות דיווחו שהן דוחות רכישות גדולות, מסתפקות באיכות נמוכה יותר או קונות יד שנייה לא מתוך אידיאולוגיה ירוקה – אלא מתוך הכרח.

למרות החששות, טראמפ עצמו ממשיך לטעון בנאומים כי מכסים יכולים בסופו של דבר להוזיל עלויות, משום שהם „מכריחים” חברות להחזיר ייצור לארצות הברית. המבקרים משיבים שזהו תהליך איטי ויקר, ושבינתיים המכסים מתורגמים לעליית מחירים מיידית לצרכן. גם ההודעה האחרונה של הבית הלבן, בולט לשים לב, אינה מסבירה מדוע הוחלט לדחות דווקא עכשיו, ואינה מפרטת מה השתנה מאז ספטמבר. היעדר ההסבר הדליק ספקולציות: האם הדחייה באה כתוצאה מלחץ של תעשיית הריהוט והשיפוצים? חשש מזעם ציבורי? או חישוב פוליטי לקראת מערכת הבחירות של 2026, שבה כל התייקרות מורגשת עלולה להפוך למוקש?

המכסים על רהיטים וארונות הם רק רכיב אחד במדיניות מכסים רחבה בהרבה שטראמפ קידם מאז כניסתו לתפקיד בתחילת 2025. במסגרת המדיניות הזו הוטלו מכסים על מגוון עצום של מוצרים: על חלק נרחב מהמוצרים מסין, על פלדה ואלומיניום ממדינות שונות, על מכוניות ורכיבי רכב, על מוצרים חקלאיים מסוימים, ועל תחומים טכנולוגיים ואלקטרוניים. הרציונל הרשמי עקבי: הגנה על תעשייה מקומית, לחץ על שותפי סחר, וצמצום תלות ביבוא. אבל הוויכוח הציבורי אינו על הכוונה אלא על התוצאה: האם המדיניות מחזקת את הכלכלה האמריקאית – או פשוט מייקרת את היומיום ומעמיסה עוד מס נסתר על צרכנים.

ההשפעה על משקי הבית ברורה במיוחד בתחום הרהיטים והמטבחים, משום שמדובר ברכישות גדולות שנעשות לעיתים רחוקות – בדרך כלל עם מעבר דירה או שיפוץ. בניגוד למוצרים קטנים שמייקרים „עוד קצת”, כאן מדובר בסכומים שמצטברים במהירות לאלפי דולרים. שיפוץ מטבח הוא אחד הפרויקטים היקרים בבית, ועלייה של 25% כבר יכולה להיות מכה. עלייה של 50% – הייתה עלולה להפוך את השיפוץ ללא אפשרי עבור חלק גדול מהמשפחות, או לדחוף אותן לפתרונות זולים יותר, לעיתים באיכות ירודה, שמתקלקלים מהר ומייקרים בטווח הארוך.

כצפוי, הדחייה הפכה מיד לנשק פוליטי. דמוקרטים הציגו אותה כהודאה שבשתיקה: אם יש צורך להקפיא מכסים ברגע האחרון, סימן שהמכסים פוגעים. „הנשיא בעצם מודה שהמדיניות שלו מזיקה למשפחות אמריקאיות”, אמר מחוקק דמוקרטי, והקשה: אם זה מזיק – למה זה הוטל בכלל? מן הצד השני, תומכי טראמפ טוענים שהמהלך מציג גמישות והקשבה. לפי הקו הזה, הנשיא אינו ננעל על אידיאולוגיה אלא „מכוונן” מדיניות כדי להגן גם על צרכנים וגם על תעשייה. דובר הבית הלבן אף רמז שהדחייה נועדה לתת זמן למשא ומתן ולמציאת פתרון כולל יותר.

ומה הלאה? כרגע, המכסים נשארים על 25% לפחות עד התקופה הקרובה, והדחייה ל־2027 מעניקה לממשל מרווח נשימה: להמשיך בשיחות עם שותפי סחר, לבחון התאמות, או – כפי שמקווים בענף – להגיע לביטול מלא של המכסים. גם התעשייה עצמה לוחצת. דובר איגוד יצרני הרהיטים האמריקאי אמר כי הארגון ממשיך לעבוד מול הממשל כדי להמחיש את הנזק לעסקים ולצרכנים, ובפרט את הפער בין ההצהרות על הגנה לבין המציאות של עלויות שמטפסות.

עבור טראמפ זהו איזון עדין במיוחד: מצד אחד, הוא בנה חלק מהמיתוג הכלכלי שלו על „קשיחות” מול העולם ועל שימוש במכסים כמקל. מצד שני, הכיס של המשפחה האמריקאית אינו מוכן לעוד מכה, במיוחד בשנה שבה הביקורת על יוקר המחיה אינה מרפה. ההחלטה לדחות ברגע האחרון אולי חסכה לו משבר מיידי — אבל היא גם חשפה את השבריריות של המדיניות: כשמכסים נוגעים ישירות לרהיטים, למטבח ולבית, הם מפסיקים להיות דיון תיאורטי והופכים לשאלה אחת פשוטה: מי משלם את החשבון.

בסופו של דבר, ייתכן שהדחייה היא תחילתו של שינוי כיוון — ואולי היא רק „השהיה” של אותה התנגשות שתשוב ב־2027. כך או כך, המשפחות בארצות הברית ימשיכו לשלם מחירים גבוהים יותר מבעבר על רהיטים וארונות. רק ההבדל הוא שבינתיים נמנעה קפיצה נוספת. לעכשיו.