לוס אנג'לס: מגה־סטארית עם פרווה - הדובה שגילתה שסושי קוי ובריכות אינפיניטי זה יותר כיף מהיער

הסלבריטאית החדשה של לוס אנג'לס לא מופיעה על שטיחים אדומים, אלא על שבילי עפר, לא לובשת שמלות מעצבים אלא פרווה עבה, ואוהבת יותר מכל לטייל בין אחוזות מיליונרים, לשחות בבריכות פרטיות ולזלול "סושי" יוקרתי מדגי קוי. זו הדובה המכונה בי־בי 14, שהפכה בתוך חודשים ספורים לשם מוכר בעמק טופנגה ובהרי סנטה מוניקה – ולסמל חי לתפר ההולך ומיטשטש בין טבע פראי לחיי יוקרה עירוניים.

במדינת קליפורניה חיים כ־58 אלף דובים שחורים – יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית מלבד אלסקה. שריפות, בצורות והתרחבות של אזורי המגורים אל תוך שטחי הבר דוחפות יותר ויותר מהם אל הפרברים, ודווקא השכונות העשירות והירוקות הופכות ליעד מועדף. בי־בי 14 ושלושת גוריה מצאו לעצמם נישה מיוחדת: אזור אחוזות צמודי־יער, עם בריכות, בריכות דגים וגינות מטופחות – ובעיקר, עם הרבה מאוד מזון זמין.

"חשבתי שאני משתגעת", כתבה אחת התושבות בקבוצת פייסבוק מקומית אחרי שראתה את ארבעת הדובים חוצים חצר בטופנגה, מובלעת בוהמית המלאה שחקנים, מוזיקאים ואמנים.

 

התופעה לא התחילה בטופנגה. בשנים האחרונות מדווחות שכונות בצפון לוס אנג'לס – כמו סיירה מדרה – על זינוק בתלונות על דובים. המשטרה רשמה שם 366 פניות הקשורות לדובים בשנה החולפת, לעומת 98 בלבד בשנת 2020. הגורם המרכזי: ריח של אוכל.

 

מסע של 90 מייל – וחזרה לחוף

התופעה לא התחילה בטופנגה. בשנים האחרונות מדווחות שכונות בצפון לוס אנג'לס – כמו סיירה מדרה – על זינוק בתלונות על דובים. המשטרה רשמה שם 366 פניות הקשורות לדובים בשנה החולפת, לעומת 98 בלבד בשנת 2020. הגורם המרכזי: ריח של אוכל.

"פחי אשפה הם כמעט סם כניסה לדובים", אומרת ג'סיקה וסט, מדענית סביבה במחלקת הדגים וחיות הבר של קליפורניה. הם מחטטים בפחי אשפה, פורצים ללולים – וכמו כל תושב דרום קליפורניה מצוי – נהנים מטבילה בבריכות בחצרות אחוריות.

הביורוקרטיה המדעית פגשה את בי־בי 14 לראשונה במאי 2024, כשהיא נכנסה למלכודת פיתיון בעיר קלרמונט. אנשי חיות הבר סימנו אותה בתג צהוב באוזן, הצמידו לה קולר עם מערכת ניווט לוויינית, והעבירו אותה ליער הלאומי אנג'לס. "היא שקלה אז בערך 80 קילו, דובה בריאה לגמרי", מספרת וסט.

אבל מה שקרה אחר כך הפתיע גם את הוותיקים במקצוע. זמן קצר לאחר השחרור, הקולר הראה שהדובה הולכת מערבה, לאורך ציר כביש 210. "חשבנו, טוב, זה מעניין", אומרת וסט. "ואז היא פשוט המשיכה ללכת – ולהלך".

תוך כמה שבועות, התברר שביצעה מסע של כ־90 מייל, חוצה ארבעה כבישים מהירים, עד שהגיעה להרי סנטה מוניקה שמעל מאליבו – אזור שבו כמעט לא נצפו דובים בעבר. מצלמות תיעדו אותה חוצה בבטחה מתחת לכביש המהיר ונטורה. משם, התקדמה לעבר טופנגה – ואז עשתה טעות קטנה ונקלעה למתחם מגורים בצ'טסוורת'. אנשי חיות הבר אספו אותה שוב והחזירו אותה לאותו יער.

אבל בי־בי 14 לא התכוונה לוותר על "הצד המערבי". בתוך זמן לא רב, היא שוב עשתה את הדרך בחזרה – הפעם כדי להישאר.

"כולם יודעים שהצד המערבי הוא הצד הטוב", התלוצצה חברת מועצת העיר סטייסי סלדג'.

"סושי גורמה" בבריכת הקוי

במרץ האחרון, וסט וצוותה יצאו לסיור רגלי בגבעות שמעל טופנגה וגילו שבינתיים נוספו שותפים למסע: שלושה גורי דובים זעירים – שני זכרים ונקבה – ש"יכלו להיכנס בערך בשתי הידיים שלי", היא אומרת.

זמן קצר אחר כך, החלו להגיע הדיווחים הראשונים על "הסושי של הדובים". סוזן קלארק, פעילה בעמותת הצלת בעלי החיים של טופנגה, עקבה אחרי עקבות הדובים על גבעות מכוסות צמחי שיח, עד שעצרה מול בית פרטי מוקף עצים. "כאן הם קיבלו את הסושי הגורמה שלהם", אמרה.

אותו "סושי" היה למעשה עד 20 דגי קוי יקרים שחיו בבריכת נוי בחצר האחורית של לסלי קרלסון, בת 72. "בהתחלה זה היה רק גור אחד", היא מספרת. "תוך שבוע – כל ארבעתם הגיעו. בבקרים מצאנו רק ראשים, זנבות וקשקשים".

קרלסון התקינה סביב החצר והבריכה גדר חשמלית, הצטיידה בצופרי אוויר ובתרסיס דובים, ונשארה עם כ־20 דגים מבוהלים. "אם הם יצליחו לעבור גם את הגדר הזו – אז באמת נגמרו לי האופציות", היא אומרת.

בין פחד לסוג של הערצה

לא כל התושבים רואים בדובים מטרד בלבד. מבחינת חלקם, בי־בי 14 והגורים שלה הפכו לסוג של אטרקציה. "אני חושבת שהם נפלאים", אומרת ג'יין הובר, בעלת חנות הבוטיק "טופנגה הוםגרואון", שהחלה למכור חולצות וטקסטיל מודפסים בדימוי הדובים.

עם זאת, הרשויות והקהילה מנסות גם להכניס סדר. באוגוסט התקיימה שיחת זום קהילתית שבה נתנו אנשי מקצוע טיפים: לא להשאיר מזון חשוף בחוץ, לסגור היטב פחי אשפה, לא להתקרב לצלם את הדובים מקרוב, ובעיקר – לא להאכיל.

שלטי אזהרה עם איור דוב וכיתוב "לנהוג לאט" הוצבו לאורך דרך טופנגה קניון. אפילו כאן התעורר ויכוח – האם הניסוח באנגלית הנכונה הוא "Drive Slow" או "Drive Slowly". "חצי מהקהילה, במיוחד חובבי דקדוק, התעצבנו", צוחקת קלארק. "אבל לפחות כולם מדברים על הדובים".

מהחצר בטופנגה לאחוזות באנסינו

הנדודים של בי־בי 14 לא נעצרו שם. לאחר תקופה בטופנגה, המשפחה הפרוותית חצתה את רכס ההרים והגיעה לאנסינו, שכונה יוקרתית בעמק סן פרננדו. שם, הופעתם מאחורי מגרשי הטניס של אחוזה פרטית הפכה לאירוע תקשורתי: מסוקי חדשות חגגו מעל, והמשטרה סגרה רחוב.

"ישבנו במועדון הכפרי כשלפתע אמא שלי התקשרה והודיעה שהמשחק מהג'ונג הופסק בגלל דובים", מספרת ג'סיקה פרנק, בת 38, שהוריה גרים בבית. בסופו של דבר, כפי שחזו אנשי חיות הבר, הדובים נסוגו מיוזמתם.

לדברי וסט, הרתעה אקטיבית – צעקות, מחיאות כפיים, צופרי אוויר – בדרך כלל עובדת. "פעם רדפנו אחרי דוב מחוץ לעיר, והוא פשוט עצר באמצע, תפס מתקן להאכלת ציפורים בחצר של מישהו ועמד לשתות ממנו, כאילו אומר לנו: 'רק רגע, קודם משהו קטן לשתות'".

הקולר של בי־בי 14 מראה שכעת חזרה לאזור טופנגה. אם תמשיך "להסתבך", ייתכן שתישקל העברה שלישית, הפעם למיקום מרוחק יותר.

לנסות לשמור על פראי – מבלי לאבד שליטה

בשבוע שעבר נסעה וסט בשברולט טנדר עבודה לשדה התעופה בקמאוריו, שם חיכה לה גור דובים אחר, במשקל כ־57 קילוגרם, שהועבר לעומק ההרים במחוז ונטורה. כשהגור – שסומן בתג כתום – הציץ מהכלוב, וסט קראה לעברו "היי דוב, החוצה!", וירתה לעברו כדורי אבקה מרובי צבע, כדי להבהיל אותו. הוא נמלט אל החושך, וכעבור שניות נשמע רעש ענפים – כנראה טיפס על עץ.

"צריך ללמד אותם שאנשים זה דבר לא נעים", היא אומרת. "זה מה ששומר עליהם – ועלינו".

כך או כך, בי־בי 14 כבר הפכה לחלק מהנוף העירוני־פרברי של לוס אנג'לס. עבור חלק מהתושבים היא איום מוחשי על דגי הקוי, תיבות הדואר ושקט הנפש. עבור אחרים – תזכורת חדה לכך שגם בלב בועת הוליווד, הטבע עדיין כאן, דופק בשערי האחוזות ומזכיר שלא הכול בשליטתנו.