מדינת ישראל נתונה בעיצומה של לחימה בעזה ובגבול הצפוני.
במקביל, סוגיית החטופים ששחרורם היתה אחת ממטרות המלחמה המקוריות, הולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי לאור לחץ בקרב חלק משדרות העם לפעול - ומהר.
"סוגיית שחרור החטופים, היא אחת שמקורות התורה עוסקים בה עוד מימי המשנה. פדיון שבויים היא מצווה גדולה וחשובה. הרמב"ם קובע שאין גדולה ממנה ושצריך להזדרז בה, זה מחד. מאידך, יש הבדל בין הסוגיה שבה עוסק רמב"ם ובין המצב בו אנו נמצאים. שכן בעבר בוצעו חטיפות השבויים לצורך כלכלי של קבלת כופר או לקיחת עבדים. ולכן ההתייחסות היתה אחרת.
וכאן?
"כאן, אנו מדברים על חטיפת בני ערובה כאקט מלחמתי".
והדבר למעשה ממקם את הסוגייה באור שונה?
"כשחז"ל התחילו להבין שהעסק הזה קורה בשוקי עבדים, ולא רצו שהיהודים יהפכו לסחורה הכי טובה בשוק, כי אז ממילא יחטפו יותר יהודים, אז הם פדו את שבוייהם, ומאידך לא היה מאבק לאומי סביב הנושא, או איום בהרג של השבויים, או של האוכלוסייה כולה".
וכאן בעצם אנו במצב חדש, שמצריך מבט תורני מחודש?
"העיון בסוגיה עבר למעשה משיקולי מיקרו של הפרט, לשיקולי מקרו של הקולקטיב - מהלכות צדקה של פדיון השבוי האינדיבידואלי, לדיני המלחמה שעוסקים בהישרדות וגורל העם בארצו. מכאן שהסוגייה הנידונה נגזרת מתוך, וגוזרת התייחסות, על בסיס עקרונות דיון של דיני המלחמה".
ומתוך כך נגזרות הוראות
"ראשית, בזמן מלחמה אין לסייע גם בעקיפין למטרות האויב. לדוגמה, בשנת 1970 תלמידיו העשירים של הרב הוטנר שנחטף במטוס TWA בטיסה לניו יורק, רצו לפדותו, אך אחד מגדולי הדור באותה עת, פסק שפעולת החטיפה היא אקט מלחמתי, ושאסור לעשות עסקים עם האויב בזמן מלחמה".
"חטיפה במהלך אקט מלחמתי, בוודאי הופכת את הפרטים לחלק מקולקטיב, וממילא גם את ההתייחסות לשחרורם, למשהו שתלוי בניצחון הקולקטיב".
"ההשלכות של הדבר מרתקות. כי זה בעצם אומר, שיכול להיות, וכך אנו גם טוענים, שעל פי פדיון השבויים של פרטים, והסכנה שנגרמת בגלל שחרור המחבלים, דוגמת עסקת שליט כמשל. אז לפי הלכות פשוטות של פדיון שבויים, והדאגה לפרט, אנו מגיעים למסקנה שבמציאות שלנו, ברור שעסקה נוספת שכזו מסכנת את הציבור ושהמחבלים חוזרים לרצוח - ולכן התורה לא מתירה לעשות את העסקה".
"אך דווקא בדיני המלחמה, דווקא במצב בו אנו היום, אנו מזהים יכולת הפעלת שיקולים אחרת. קרי, השלטון צריך לשאוף לניצחון, להכרעת האויב, ובמסגרת המחשבה הקולקטיבית הזו של הגשמת יעדי הניצחון, ניתן לומר כי כדי להרים מורל, או לחזק העורף, אפשר לייצר עסקת ביניים, אך כל זה בתנאי ששמים את הקולקטיב בתור הגוף שבאים לשמר ולדאוג לחייו".
"כדי להגיע לזה ולתת לעם את החיים, מותר בדיני המלחמה לחתור לעסקה, במידה ועסקה תיתן כוח ללאום לנצח. שכן כל הפרטים הם לוחמים של הקולקטיב ויש להתייחס אליהם בהתאם לתנאי הזה".
בנייר-העמדה אתם מציינים גם את השפעת שחרור המחבלים על המשפט בארץ ישראל
"שחרור מחבלים עושה צחוק מהמשפט בארץ, הוא אומר שהדם הפקר, וזה מבחינת מדינה דבר שאין להשלים עימו לכתחילה. העמדה התורנית אומרת כי החוק והמשפט מחייבים לקיים את העונש שנגזר על המחבלים. כי אלמלא כן, אנו הרי מעמידים את חיי הציבור על 'איש את רעהו את חיים בלעו'. ולכן במבט זה, לא אלך לשחרור רוצחים, אלא אם כן שוב זה משרת את מטרת ניצחון המלחמה".
ובהקשר הלאומי הרחב יותר, עולה נקודה נוספת שבעיניכם חשובה לציון
"הנקודה העמוקה שיש להפנים, היא שבעצם מלחמתנו מול החמאס, היא מלחמת מצווה, ולא רק מלחמת קיום".
מה ההבדל בין מלחמת מצווה למלחמת קיום?
"מי שקרא את אמנת חמאס יודע כי היא מגדירה את אדמת א"י כאדמת וואקף (הקדש) מבחינת אמונתם האסלאמית, ולכן זוהי אדמה שאסור לתת לכופרים לרמוסה".
"קרי - בדעתם ריבונת ישראל חייבת להסתלק חס ושלום כי על פי אמונתם זו אדמתם".
"כאן יש דבר מרתק. שהוא בעצם מאבק בין שתי אמונות. בין האמונה האיסלאמית לבין תורת-ישראל שמצווה אותנו להיות הריבון על הארץ. יש כאן התנגשות".
"הם טוענים שאסור לנו לקיים את המצווה עלינו. להיות ריבון לאומי בא"י. בעוד אנו מצווים על מה שהם אוסרים".
"במצב זה אנו מצווים לנצח לא רק כדי לשמור על קיומנו, אלא גם כדי לנצח בקרב שמנסים להתחמק ממנו. קרב בין שתי אמונות".
"וכשיש מאבק שכזה - אנו מצווים לנצח, ולבוא בשם השם אלוקי ישראל, ולהגיד לאמונת האסלאם הכוזבת שהשם אלוקי ישראל מלך. וממילא מי שפה ריבון זה ישראל".
"אם אסכם, חטיפת שבויים כבני ערובה, כאקט מלחמתי, מייצרת מצב חדש ומערכת שיקולים שמעבירה את הסוגיה מהדאגה לפרט לענייני האחריות הלאומית, ומה שמעניין הוא שבדיון הלאומי, בו החתירה לניצחון והכרעת האויב עליונה, יכול להיות מצב של מרחב החלטות שבנהגת המדינה, יחליטו לשחרר את בני הערובה כדי שיהיה לנו כוח לנצח. זאת למרות שבסוגיות פרטניות הדבר לא מתאפשר על פי התורה".
