מתברר כי בשנים האחרונות התפתחה מסורת חדשה בישראל. קריאת מגילת איכה בליל תשעה באב בארמון/מבצר הרודיון.

כיהודי חילוני המביט באופן חשדני לכל מסורת שאינה למדנית-הלכתית נטו, חששתי מחיבור המבצר והארמון למגילה המקראית באמצעות עליה המונית לאתר ההיסטורי.

טעיתי.

ראשית נזכיר: ארמון משום ששימש כמעונו של המלך הורדוס, מבצר על שום שלאחר מותו, בימי המרד-הגדול (67-70 לספירה) , הוסב המבנה המפואר למבצר הצופה על ירושלים מכיוון דרום.

2 דורות לאחר מכן בימי מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה) הפכה הגבעה לא רק למבצר, אלא שימשה כמפקדה הצבאית המרכזית של המורדים.

התגליות הארכיאולוגיות (החפירות באתר נמשכות) בצד נוף מרטיט-נפש בו בפריים אחד ניתן לתפוס את לב ממלכת ירדן ואת בירתנו ירושלים, על רקע הישגי מלחמת ששת-הימים שאיפשרו את שיבת היהודים לאזורים הסמוכים (נוקדים, תקוע, דרום ירושלים), הפכו את האתר למוקד משיכה עבור מאות יהודים העולים לקריאת המגילה ביום החורבן .

לא רציתי או התכוונתי לכתוב על ביקור זה עד שמדריכת סיורים צעירה חתמה את פרק הדרכתה עם ציטוט דבריו הידועים של שמואל יוסף עגנון בטקס קבלת פרס הנובל לספרות שלו ב-1966.

לא רציתי לכתוב משום שמסורת תשעה באב מעיקה על כל מי שלמד בחב"ד ושנאמר לו לחיות גאולה ולראות בט' באב בעיקר את יום הולדתו של המשיח, ולנהוג מיעוט כוונות ביום החורבן במקביל לשמירת מנהגי החג באדיקות הלכתית כמובן.

אך כשהמדריכה הזכירה את דברי עגנון על היותו לוי שנולד ''מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי' שבעקבותיה אולץ 'לתפוס עט', ולו משום שבית מקדש ששימש לוי שכמותו לשירה ונגינה נשרף, הבנתי שמסורת העלייה להורדיון היא מומנט יהודי חשוב במרקם החיים העברי. שכן רק בה מתברר לנו שעגנון עצמו לא כתב את עצמו (כמו קאמי או סארטר) ולא כתב את זמנו אפילו, אלא פעל מתוך זיכרון מכונן שעומד למולנו ביום חורבננו. מתוך מיתוס ומציאות של קטסטרופה היסטורית. כך עצרתי בדרכי חוצה לחניון הגן-הלאומי והתחלתי לכתוב משעה שהבנתי שמסורת זו חייבת לבטא אמירה לעולם הרוח הישראלי הכותב עצמו בצל צמד קטסטרופות.

הקטסטרופה היהודית-אירופאית המודעת, וקטסטרופת בית שני המודחקת.

אך בעוד הראשונה מגדירה את ההווה, השנייה מגדירה דווקא את עצם קיומנו.

לדאבוני, 'קל' יותר לכתוב על שהיה אמש, על חורבן יהדות אירופה שהפך ל"מעמד הר סיני" באתיקה האונטולוגית המעוותת של אירופה. זה קל יותר מאשר לדבר אודות החורבן שנישא בתוכנו עידנים ושבגללו בכלל התאפשרה שואת יהודי אירופה.

בפועל, רק המביטים ראשית-פנימה ('פנימי' בחסידות) מסוגלים להרגיש רטט זע ולכתוב על החורבן המכונן בלא דוק ציניקה.

מול אלה החרדים ל'מדרון החלקלק' שיוביל אותנו להפיכתנו לגרמנים משום שהם מביטים חוצה אל מעמד הר סיני האירופי, ומבצעים היפוך והפנמה מורבידית של רצח אבותיהם ניצבים השפויים - החרדים למדרון החלקלק שיוביל לקטסטרופה יהודאית שלישית אם תימשך לחלחל לתוכנו האשמה הנוצרית המחולנת.

אכן, מעטים הם החוששים "שנהפוך לרומאים" ורבים יותר בעמדות שליטה הם אלה הסוברים יומם וליל "שנהפוך לנאצים".

בין לבין , הרוב השקט והבריא לומד מהקטסטרופה היהודית-אירופית את לקח האחיזה בכלי זין בכל מצב, או מה שהתקרא בפי פילוסוף יהודי חשוב "המצווה ה-614" , תוך מבט לימי המרד ותהייה על מגבלות הכוח ועל שנאת חינם - בלא צורך בתיעוב הכוח או בשנאה עצמית.

האדם החולה, הופך את לקח שנאת החינם מהמרד לשנאה עצמית, רואה בבר-כוכבא פונדמנטליסט קיצוני, ומשליך את היהודאיות הקנאית לשדה הרצח הגרמני תוך אוניברסליזציה ואינטרנליזציה של הרוע.

אך מסורת חדשה-ישנה זו, והאבנים המדברות מתוכה, (כן כן, המדברות, וראה דברי חיים גורי לעמוס עוז בנושא), תהפוך למומנט יהודי חשוב במרקם החיים העברי לפחות לעיני כותב שורות אלה משום שהיא מבטאת את הפער שבין הקטסטרופות ותפיסתם.

את זו החשובה יותר ברמה הלאומית - זו שהתרחשה בימי המרד הגדול.

***

בדרך חזרה, לא לרחביה, אלא לכפר סבא, על כביש 38 ראינו סניף של איקאה, זריקת מציאות מהאורות הגבוהים. משהו שגרתי, בורגני, אך עממי - ומשותף לכל.

גם שם, אסור לשכוח, את מה ובשביל מה אנו בונים. ואולי להתחיל לחשוב שוב על דבר שאי אפשר לרהט מאיקאה - בית מקדש.

נ.ב

עמיחי תודה על ההזמנה