
“כשהרמתי את ידי ונשבעתי שבועת נאמנות, האמנתי להבטחה שאני שייך”, אמר ססאיי, בן 44, שהיגר ללואיזיאנה לפני יותר מ־15 שנה וכיום פעיל למען פליטים.
אך בחודשים האחרונים — עם מהלכי הנשיא דונלד טראמפ לעיצוב מחדש של מדיניות ההגירה — האמון הזה החל להיסדק. מתאזרחים רבים חשים לפתע שהקרקע מתחילה לזוז: מה שחשבוהו להגנה יציבה הפך במפתיע לחול טובעני.
הפחד חודר בכל שכבה של חיי היומיום. יש מתאזרחים שמפחדים לנסוע לחו"ל שמא לא יוכלו לשוב. אחרים נמנעים ממסעות בתוך ארצות הברית עצמה, לאחר מקרים שבהם אזרחים מתאזרחים — ולעיתים אפילו אזרחים מלידה — עוכבו או נעצרו על ידי סוכני גבול.
ססאיי מספר שהוא אינו יוצא עוד לנסיעות ללא דרכונו — גם כשברשותו תעודת זהות מדינתית מסוג "ריל איי.די." העומדת בתקן הפדרלי המחמיר.
מבצעי אכיפת הגירה — לא פעם בידי סוכנים רעולי פנים — התבצעו בערים כמו שיקגו וניו יורק וגרפו לתוכם גם אזרחים אמריקאים. אחד מהם, שנעצר פעמיים למרות אזרחותו, הגיש תביעה פדרלית.

הפרדוקס העולה הוא אכזרי: אנשים שעברו תהליך ממושך, למדו היסטוריה אמריקאית, עברו בדיקות רקע והוכיחו את מחויבותם — מוצאים עצמם פוחדים מאלה שאמורים להגן עליהם. רבים חשים צורך להסתובב עם דרכון תמידי, להיזהר בנסיעות ולשקול היטב כל אמירה פומבית.
לכך מתווספת הצהרה מדאיגה: משרד המשפטים הודיע בקיץ האחרון כי יגביר את מאמצי ביטול ההתאזרחות כלפי אנשים שנחשבים למסוכנים או שנמצאו מעורבים בפשעים. טראמפ אף רמז בקיץ על האפשרות לשלול אזרחות מזוהראן ממדאני, ראש העיר בן ה־34 של ניו יורק — אף הוא מתאזרח.
רבים חוששים לדבר בפומבי, פן ימשכו תשומת לב בלתי רצויה. בחיפוש אחר מרואיינים לכתבה, רק ססאיי הסכים לדבר בגלוי.
בסנאט של ניו מקסיקו, חברת הסנאט סינדי נאווה — שקיבלה מעמד דָאקָה ובהמשך אזרחות — מספרת שמעולם לא ראתה פחד כזה בקרב אנשים שכבר עברו את כל התהליך החוקי.
ההיסטוריון סטיבן קנטרוביץ' מאוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון מזכיר שהגדרת האזרחות בארצות הברית מעולם לא הייתה יציבה. בחוקה המילה מופיעה — אך לא מוגדרת. לאורך ההיסטוריה, חוקים הרחיבו וצמצמו את הזכאים להתאזרח.
חוק ההתאזרחות הראשון מ־1790 התיר אזרחות לגברים "לבנים וחופשיים" בלבד. בני מוצא אפריקאי צורפו רק לאחר מלחמת האזרחים. מאסיה — נאסר להתאזרח עד 1952. חוק ההגירה של 1965 שינה חלק מהאפליה, אך ביטולי התאזרחות התרחשו גם לאחר מכן — למשל בעקבות פסק הדין בארצות הברית נגד בהגאט סינג ט'ינד (1923), שביטל התאזרחות מהודים שהוגדרו “לא לבנים”.
גם אזרחים אמריקאים ממוצא יפני הוכנסו למחנות מעצר במלחמת העולם השנייה למרות אזרחותם. “כוח פוליטי יכול פשוט להחליט שקבוצה אינה זכאית לאזרחות”, אמר קנטרוביץ'.
ססאיי מתאר תחושה של בגידה:
“נשבעתי אמונים לארצות הברית של אמריקה. זו המדינה שאני מתחייב אליה,” אמר. “אבל כשאני רואה את השינויים... זו לא אמריקה שהאמנתי בה כששמתי את היד על הלב”.
הפרדוקס העולה הוא אכזרי: אנשים שעברו תהליך ממושך, למדו היסטוריה אמריקאית, עברו בדיקות רקע והוכיחו את מחויבותם — מוצאים עצמם פוחדים מאלה שאמורים להגן עליהם. רבים חשים צורך להסתובב עם דרכון תמידי, להיזהר בנסיעות ולשקול היטב כל אמירה פומבית.
אירוניה כואבת מלווה את המציאות החדשה: מדיניות שנועדה לכאורה “להגן על אמריקה” יוצרת כעת תחושת חוסר ביטחון עמוק דווקא בקרב האנשים שהמדינה בחרה לקבל אליה כשותפים מלאים.
והשאלה הגדולה שנותרת מרחפת מעל הכול:
אם אפילו אזרחות אינה מעניקה עוד הגנה — מה נותר מההבטחה האמריקאית?