דעה: החברה האנושית נתונה בעיצמו של 'המבול' רק בלי טיפת מים אחת לרפואה

המקרה האחרון בו 'הורות' הפכה לזכות במדינת ישראל, כאילו רבייה היא מושג מופשט ובני-אדם הם 'מוסכמה משפטית', מעיד יותר מכל ששפת הזכויות היא שפה נרקיסיסטית: המקיימת אימפריאליזם הדוניסטי על שאר תחומי החיים.

מרגע שמושג הזכות חורג מהשדה הפוליטי הוא הופך חומר נפץ המוצמד ליסודותיו של כל מבנה תרבותי-חברתי שכן הוא מכפיף את הכלל לפרט, תמיד, ובכל הקשר.

הנורמה האפשרית היחידה היא שעבוד הכלל לרצונות הפרטים. "ובכן, מה רע הדבר?", חלקכם ישאלו, ובכך הוכחתם טענתי, שכן אי-הבנת היחיד את מגבלות יכולותיו, מגבלות שכלו ומגבלות עצמו-למול-יצריו, כל אלה הם המאפיינים של איש ההמון.

מאפייניו של אדם שלא מוכן לקבל מעלה כמות שהיא, ובעיקרו לא מוכן לקבל את נחיתותו לשום נורמה, אדם, אידיאל או ערך. הגיע העת להודות ששלטון-ההמון נכשל, כושל, ויכשל.

האליטיסטים לסוגיהם, מאפלטון ועד קונפוציוס, מצ'רצ'יל (במודל הבריטי) ועד ג'נטילה ומוסליני (במודל האיטלקי), מביטים מן העבר ומגחכים.

אכן, יש הון חומרי יש בשפע המתבטא בדברים חשובים כמו מוצרי צריכה זולים מסין, עשרה זוגות נעליים לכל אדם, תלי-תלים של בגדים שאין להם לובש ותכלית מלבד סיפוק רגעי של פנטזיה דמיונית, לכל אחד מחשב-על שמשמש אותו בעיקר לצרוך דימוי או לגמוע אינפורמציה בקצב משולש או מרובע מיכולת העיבוד הקוגניטיבית של האדם הממוצע.  אני מסכים בלב שלם, בכל הנוגע לרווחתנו החומרית התקדמנו רבות. אולם בכל הנוגע לשאלת התכלית הקיומית והמהות האנושית, בכל הנוגע לשאלות המוסר וההישרדות של המבנים החברתיים המורכבים להפליא בחברת ההמונים, בכל אלה נסוגנו נסיגה כבירה.

מאה אלף פקולטות למדעי הרוח לא יחליפו את עשרת הדיברות ומאתיים אלף פקולטות למדעי החברה לא יחליפו וישעתקו את היציבות החברתית ששררה במשך רוב שנות הקיום האנושי. 

דה-פקטו, ככל שהשתחרר היחיד מגדרות הדת השתעבד הוא לגזרות הטבע.

האיפוק הומר בסיפוק-מיידי, גבולות הרצון הומרו ברצון-פושה-בכל, יראת האל הומרה בהערצת כל אדם, באשר הוא אדם, כי הוא אדם (כמושג מופשט) וזהו – טאוטולוגיה מבריקה שנשענת על אדנים נרקיסיסטיים שאין לקעקע בשום טיעון. 

כאשר הגדיר ההוגה הספרדי אורטגה אי גאסט את אופיו של איש ההמון אמר בפשטות כי איש ההמון תופס את עצמו כשלם ומושלם, אין עליו חובה להתעלות על עצמו, לשפר את עצמו, לראות את עצמו כשפל או נמוך אל-מול אדם אחר או אל.

איש ההמון מרוצה מעצמו כמות-שהוא, בדיוק בלשון 'נולדנו ככה' רק שאין מדובר בנטייה מינית (שבהחלט אין לי שום מושג אם נולד האדם כך, רוכש אותה מסביבתו או יחדיו) אלא באופי, מידות, מוסר, יכולות, 'טעם' כלפי האסתטי והפואטי, עמדה כלפי אופי הממשל המדיני, אידיאולוגיה כלפי העתיד, ועוד. האדם נולד והנה בתוכו שלמות בכל אלה. מדוע יטרח על קריאה או כתיבה? מדוע יטרח על רכישת ניסיון כאילו הוא זקוק ל'מסע-אל-הסְפָר' שבני אצילים נדרשו לו בעבר?

הוא שלם ומושלם, ודי לו בעצמו כי עצמו הוא ודאי אל-שדי.

וכך לאל-שדי זה יש לסגוד בדמות פולחן הזכויות, שפה תיאולוגית המשמשת במשטר תיאוקרטי שהתחפש לרפובליקה מודרנית.

כפי שהאמנו בעבר 'הפרימטיבי' שבכל אדם 'צלם אלוהים' כך כיום בכל אדם 'צלם אדם' – קרי נתח מן האידאה המופשטת הנקראת אדם.

על-כן: מי האוויל שיראה מערכת תיאולוגית המעניקה לו עליונות מוסרית מעצם היותו הוא ויתנגד לה מלבד כל מיני 'פרימטיבים'? 

מערכת חשיבה כזאת תואמת בצורה מבריקה לקוסמולוגיה הליברלית בניכוי מקומו של האל במערכת.

למעשה זוהי התיאולוגיה המחליפה למונותאיזם במערכת ההרמטית הנ"ל שבנויה על מעגל של צריכה אינסופית, שעבוד פתטי לטכנולוגיה, ומעל כל אלה אידיאולוגיה של סיפוק עצמי.

בעידננו אין המצוקה קיימת בחומר ולכן אט-אט היא תופחת ברוח עד שהתאבון מושל באדם, החסך דורש מילוי תמידי בדמות סיפוק יצרי, והרווחה החומרית היא אילוזיה של רווחה רוחנית.

בני נוער 'מוטבלים' לשפה הזאת בשיעורי האזרחות. 'ההטבלה' מתקיימת גם בתקשורת ההמונים, שהיא, יותר מכל דבר אחר, טופחת על הנרקסיזם של היחידים לשם 'רייטינג' או 'קליק בייט' באמצעות פריטה על מיתרי היצר. ורק ראו את כמות המיניות המוחצנת באתר 'וואלה', את השימוש הבלתי פוסק בטריגרים מיניים לשיווק מסרים, את המשיכה הבלתי פוסקת להצגת 'הקיצוני' ביותר למשך פרק זמן ארוך משמעותית שכן העין תמיד מחפשת את 'האקזוטי'.

ולצדן הרשתות החברתיות שעיקר עיסוקן במניפולציות פסיכולוגיות ל'זמן צפייה' באפליקציה או באתר.

ההמון המפורק מכל מגבלה על עצמו הוא המון שקל לנצלו; האדם-בן-ההמון דומה יותר לחולדה בניסוי המפורסם של סקינר, לקהל משולהב בקוליסאום עליו זורקים מטבעות זהב בין שחיטה של דוב לשחיטה של בן אדם, לכלב מירוץ הרודף אחר ארנבת.

לסיכום, מאותו חזון רנסנסי נאצל של 'אדם חופשי' או חזון קאנטיאני של 'אדם נאור', נשאר יצור חיגר וחיוור, רווי במושגים אך דל-בדעת, גדוש בזכויות אליהן הוא משועבד בשם אהבתו העצמית אך דל בחובות ומגבלות באמצעותן יוגדר ועל בסיסן יטפס.

נותר ילד, מגודל, אינפנט, כפול כמה מיליוני בני דור ה-X, בני דור ה-Y, בני דור ה-Z ודור מסוממי המסכים.

תנועת השחרור הגדולה שהרנסנס החל הגיע לשלב המורפולוגי של הדעיכה, של הרקב, הגוף החי גוסס, החברה שנבנתה בעמל דורות מתפוגגת כאילו הייתה ענן דק ביום קיץ, הנורמות כרגע חלפו והגבולות התחפשו לזכויות. אנחנו בעיצומו של 'מבול' רק ללא טיפת מים אחת לרפואה.