COPYRIGHT © 2025
HEBREW PARTY INC.
ALL RIGHTS RESERVED
COPYRIGHT © 2025
HEBREW PARTY INC.
ALL RIGHTS RESERVED
חלק א' - הקדמה פילוסופית, על ייצוג
למרות שמושג הייצוג מתאר תופעה אחת, הרי שתופעה זו מתפרטת בדרכים שונות.
מהו ייצוג?
"ייצוג הוא רושם מהעולם, המועבר באמצעות השלכת חוויה מאוששת או ספונטנית הזוכה למשמעות (בשלב א') באדם. בשלב ב', הרושם אשר נקלט מן החוץ, מעובד באמצעות 'השלכה-מקשרת' בין אדם ועצמים/מהויות אחרים בעולם. כך נוצר מסר הניתן לכימות ומדידה מן הפרט אל הכלל כשמופנם הוא מן החוץ אל הפנים".
בשלב א' כל רושם שכזה מובנה על הכרה שכלית המעניקה לדבר הנתפס משמעות באדם, אך רק כאשר ישנה השלכה-מקשרת פרטית בנקלט של הדבר הזה אל יתר העצמים והמהויות שבעולם סביבו או בו - הרי שאופיו ומשמעותו של הייצוג מגיעים להבשלה.
השונות בין המשמעות הראשונית המעבדת מן הפנים אל החוץ שבשלב א', וזו המעובדת מן החוץ פנימה בשלב ב', מעידה כי הייצוג אינו מוחלט, ומופיע בדרכים שונות ומגוונות.
לדוגמה: רגש אהבה המובע באמצעות שליפת ורד במהלך סעודה רומנטית שונה מהותית מרגש המתקבל כשרכב לקסוס יוקרתי נוסע לאיטו בשדרה הומת אדם.
בורד מיוצגת כמיהה רגשית בדרך של מחווה אישית, בלקסוס מיוצג סטטוס דרך הצגת קניין יוקרתי בפרהסיה.
אכן, למרות שבורד ובלקסוס ישנו תהליך של רושם מהעולם המעובד שכלית באמצעות השלכת חוויה בעלת משמעות שהינה בעלת ערך אסתטי, כלכלי פנימי הרי שזאת תמיד פועלת בדיאולוג עם העולם שבחוץ שבו שנרשמת בצורות, בעצימויות, ובכמויות משתנות בהתאם למצב.
יהיה טיבו של הייצוג אשר יהיה, בשתי הדוגמאות שהצגנו פעולה X יוצרת קשר-מושאל המובע כפוטנציאל לקשר עם אובייקט Y באמצעות סימול. באחד X הוא מחווה רומנטית לפרט מסוים (Y), בשני X הוא אובייקט שנועד להרשים ציבור אקראי (Y).
קשר-ייצוגי מתאפשר דרך הצגות ומחוות המועברות לא אחת באמצעות סמלים המעידים כי דבר כלשהו הוצג, הוקרן, קושר, ונרשם באחר.
הדיאלוג הסמלי מסמן כי הרושם הושלם באמצעות השלכה מקשרת - צמד השלבים הושלמו - זהו לוז הייצוג.
חלק ב' שימוש סוציולוגי מוגבל
לא יפלא אפוא, כי מושג הייצוג כה אהוב על סוציולוגים, אנתרופולוגים, וחוקרי-תקשורת, המנתחים קשרים סמליים וסימניים המבוססים על התרשמויות ונורמות והזוכים למשמעויות רחבות בהקשרים משתנים בחברות מגוונות.
בפועל, כפי שכבר ראינו, מושג הייצוג אינו בלעדי לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ולתקשורת, שכן ככל מושג בעל-ערך , הוא קיים בכוחו כתופעה נתפסת, עוד טרם הופעל בעולם.
וכך מתברר, שמתוך פקולטות כהיזכרות, דימיון, ופעולה נוצרת ההשלכה-המקשרת באמצעותה הרשמים הראשוניים 'מושלכים' ו'נתפסים', ומציאויות מופנמות, נחוות, מאוששות, וזוכות ל'משמעות' ב'שדה'.
אכן, לייצוג פן דיאלוגי, כמו גם אסתטי והכרתי מובהק.
ולכן אף אדם תופס אינו באמת פאסיבי למול הייצוג.
היכולת להשליכו על זולתו, לתקשרו באמצעות אותן פקולטות מנטליות הקשורות גם בהפנמתו, וההשפעה על חיישני החוויה, המשמעות, והמציאות של זולתנו, קיימים ומתקיימים.
בין אם בהשלכה, ובין אם בהפנמה, זיכרון ופעולה, עצבים וחומר, משולבים ביצירת תהליך ייצוג המורכב מ-
חלק ג' הקדמה תיאולוגית - על פולחן וייצוג
כאשר לאובייקט מיוצג כגון רכב לקסוס, או ורד, יש ערך רב עבורנו, הוא עשוי להרכיב חלק מדפוס מחשבה או פעולה.
רוצה לומר, במידה ואנו מעניקים לו (או לסמליותו) משמעות מטאפיסית החורגת משדה יצירתו, אזי יהפוף מושא לפולחן.
בייצוגים בעלי משמעות מטאפיסית קיימים צמד סוגי פולחן בציוויליזציה המערבית השונים בתכלית.
1. פולחן עצמים מעשי ידי-אדם (אלילים) / פולחן אדם (כגון ישו).
2. פולחן המבדיל ומקדש עצמים הנחשבים כהתגלות ורוח ושאינם פיסיקליים במהותם.
בראשון הייצוג הוא תוצר של שיעבוד לרשמים (שלב א'), בשני הייצוג מבוסס על ההשלכה-המקשרת (שלב ב') ועל משמעות מטאפיסית בעלת פוטנציאל התגלותי/טרנצנדנטי ההופך את סדר השלבים הפילוסופי הנזכר בחלק א'.
פולחן העצם מדגיש כי הייצוג על כל שלביו שלם - הן בכוח (כרושם) והן בפועל (כהשלכה מקשרת).
השני הופך את המשמעות בכוח לכזו שהאדם מגשים בפועל רק באמצעות שיעבוד למשמעות הבלתי פיסיקלית - להתגלות, במעשיו בפועל.
האחד הוא פולחן העצם, השני שיעבוד-ההתגלות.
פולחן העצם (1.) גורס כי האדם אינו שלם בלא עצם כלשהו המתאחד עימו בתהליך אמונתו והמיוצג פיסית במציאות - קרי, בעצם קיימת מהות אלוהית הניתנת לייצוג פיסי.
השני כופר כי הייצוג יכול להתעלות מעל היותו סמל או תשמיש למטרה החיצונית לאובייקט עצמו.
גם לפולחן היהודי המופשט (2.), וגם לזה מעשי ידי-אדם (1.), משותפת פרקטיקות תלת-שלביות של
למרות דמיון במרכיבי אההכרה, כפי שרואים אנו לצמד צורות הייצוג והפולחן שהוזכרו לעיל, הבדל מהותי כזכור.
בראשונה הכוח הרוחני מוענק לעצמים מעשי ידי-אדם או לילוד אישה, בשנייה הוא מוענק לטקסט או מואצל דרך אדם שאינו אלוהי בעצמו אלא רק בבואה לחוק-ההתגלות, ושלמרות היותו מייצג מהות קגושה, אין לסגוד לו עצמו.
האמת? בהיקשר הציוויליזציה היודו-נוצרית, הצורה הראשונה מיוצגת בזו הקתולית, השנייה בזו הפוריטנית/יהודית.
אנו יודעים שכשהאל מיוצג באדם, מדובר בעבודת אלילים (רמב"ם), בשל המחשבה שרושם והשלכה-מקשרת הופכים לבעלי מימד פיזי הראוי לפולחן.
לעומת זאת, כשחכם או צדיק מייצג רוח האל - אזי אין בו חלק קדוש מהייצוג - קרי הוא אינו מושא לפולחן, אלא מורה, נשא, ומדריך ברוח. מעין בבואה של אובייקט האל/הדרך/התבונה בעולמנו שאינם ניתנים לתפיסה של אובייקט מן החוץ.
אכן, לא לחינם הפרוטסטנטים האנגליים-האוניטריים (הקרובים ביותר ליהודים), ראו בישו נביא, ולא אל.
ההבדל בין צמד תפיסות האמונה/חוויה/אישוש/משמעות/ייצוג ופולחן הללו ניכר גם ביחס ל'קדושים'.
בעוד אצל האנגלים והיהודיים הקדושים ראויים לשבח, לזיכרון, ולהאדרה, הרי שאצל קתוליים ראויים הם לפולחן ודמותם נסגדת.
אצלנו אין צורך לסגוד-ישירות למייצג כאובייקט לפולחן שכן בכך, סוברים אנו, מתעוותת הרוח האלוהית האמיתית (והמוגבלת-מה) הטמונה ביכולת הכרת האדם קל וחומר ביכולתו לייצגה בעולם ולצמצם את האלוהות בעולם שרק תתכסה במעשים שכאלה.
במילים אחרות הייצוג אינו מוחלט ואינו ניתן לעיבוד מוחלט.
חלק ד' עבודת האלילים העברית
כשד"ר אבישי בן חיים מפנה לצילומי נשים המדליקות נרות, וגברים המתפללים למול דמותו של בנימין נתניהו בניסיון להראות את עומק קשרי המיוצגים (ישראל השנייה) הדולים משמעות מהמייצג (נתניהו), הוא מעיד כי בארץ ישראל כוננו קשרים החורגים ממשמעות, ואף מאמונה, אלא מבוססים גם למרבה האימה על פרקטיקות פולחניות לאדם שאינו נשא רוח אלא אישיות - גם אם מדובר במלך ישראל בכבודו ובעצמו.
כאיש ימין, עלי להודות, לאור הריקנות הרוחנית העזה שבנתניהו (שתמיד ציערה אותי) כי ייצוג נתניהו בצורה הזרה ליהדות, והשלכת מימדים מטאפיסיים ההופכים אותו לאדם נוסך משמעות - מדאיגה במיוחד, במיוחד כשהיא מתרחשת בקרב אינטלקטואלים המשלימים את המגמה עם הוספת רובד תיאורטי-אפולוגטי לה.
גם לו הייתי חסיד נתניהו, עלי לומר, שהרבדים המושלכים בהדלקות הנרות והתפילות שמראה בן-חיים, כלל לא מסמלים או מייצגים את הסוגדים או את מעגל המשמעות והפולחן שנוצר - קרי את זהותם שלהם עצמם, או את שאיפותיהם - ולבטח לא את חוויתם. אלא אם כן ישו עצמו, והחוטאים הלא-ראויים, שניהם, סובלים מעודף בטיסות זולות לברלין ורכבי יוקרה בליסינג.
מקס וובר דיבר על שלושה רבדי מנהיגות
אם נבקש איך להבין איך "הייצוג" ו"הפולחן", עברו דרך הזיכרון, החוויה, הפעולה והאישוש בקרב ציבור מסוים, איך שלב א' של הרושם, הופנם באובייקט מן החוץ, והוביל לסגידה לנתניהו, אסור לנו להאמין לאבישי בן-חיים.
אין ברצון למצוא סמל למושג 'המסורת' המאשש עצמו באמצעות הכאריזמה - והמושלך על העולם הגדול (נתניהו כדיפלומט עם אנגלית משובחת) בציירו כאב רציונלי-פורמלי - ייצוג למציאות, אלא פנומנולוגיה של אפולוגטיקה אלילית - השלכה ודימיון של דבר שאינו זהה עם עצמו, ולכן מסוגל להפוך לרוח. קרי נתניהו הוא אכן טרנצנדנטי.
כך, השלכת "מסורת", "זהות" מוצאים עצמם מתבטאים בסגידה לגבר אשכנזי שאינו חולק את שדה המחשבה והפעולה הדתי של סוגדיו - במובן הזה למרות היסוד הקתולי שבסגידה לאדם, הרי שבתצלומים שמראה בן חיים יש גם יסוד מאוד יהודי, שכן האובייקט הנסגד כה מרוחק מחווית המיוצג, שהוא אכן ככל הנראה אלוה.
אכן, מה ש"האינטלקטואלים" כגון בן-חיים מכנים "מסורת", "זהות" שנתניהו מייצג, לא קיימים במיוצג אפילו ברמת האליל - מעבר לתדמית הכוח והכאריזמה שהרוויח ביושר ויכולות רציונליות מולדות או נרכשות.
לכן, זוהי סגידה המיוסדת לא רק על פרספקטיבה אלילית (למרות שמושאה אכן "טרנצנדנטי" - לפחות ברובד הסוציולוגי) המאצילה ממדי קדושה לדבר/תכונה בעל התבטאות סופית (אדם או עצם) בלא שזה נשא רוח התגלות טקסטואלית - (וראה עוד על כך את מאמרי התקיף והארוך בנושא) אלא על משהו לא פחות חמור מאלילות, על הזיה.
היהודי שבי סובר שאולי כל אלילות היא בסופו של דבר הזיה פגומה הסבורה כי ניתן להפוך את הרשמים, ואת ההפנמה מן החוץ לוודאות פיזית - בלי להבין שהיא לחלוטין אנתרופית ומשתנה בטבעה (ותודה לאלעד פרסמן על תלמודו בנושא).
לכן כשאבישי בן-חיים מראה קשרי ייצוג (גם אם שטחיים ביותר: ראה מאמרי בנושא) כאישוש לרציונליות שבפולחן, הוא טומן מלכודת איומה לציבור שהוא מכנה "ישראל השנייה".
כשהוא טוען כי קשר בעל אופי רליגיוזי שכזה (והוא אף מודה באופיו הרליגיוזי) מהווה הוכחה לסימביוזה בין ישראל השנייה (המיוצגת) ונתניהו (המייצג) - הרי שזו הודאה בפרהסיה ש"ישראל השנייה" - לפחות בעיניים תורניות, חס ושלום, או חלק ממנה לבטח, עובדת צלם שכה מרוחק מהפרקטיקות שלה עד שמדובר באלוהים אחרים - זו חתירה לא תחת "היהדות של אהרן ברק" - אלא תחת תורת ישראל ממש.
בכך, שהרושם, וההשלכה-המקשרת, כה שונים, מסתכן כל המקבל עמדה בשימת הציבור ה"מסורתי", כמיוצג בידי נתניהו, בלעג לו עצמו, ובלעג לציבור זה כולו.
בלעג לו עצמו כי לוגית אין קשר בין הרושם וחווית הסובייקט ובין יכולת ההשלכה-המקשרת להיות מאוששת.
ובלעג לציבור בכך שהוא סובר כי רובד הייצוג בתיאולוגיה-הזהותית-פוליטית הזה אכן מבוסס על מופעי פולחן-אדם, האסורים לחלוטין בתורתנו.
האופי המטריאלי של המלכודת האיומה היא בחשיפה שהראיה האמפירית-הדדוקטיבית היחידה (והתמוהה) הקיימות לטענה אודות קשר ייצוגי 'אותנטי', מבוססות למעשה על האצלת משמעות מן הפנים לעצם מסוג מ'עפר באת ואל עפר תשוב', שלמולה אפילו הקתוליות האלילית יכולה לטעון לבכורה רוחנית עליה שכן קדושיה לפחות הלכו בדרך קודש כלשהי המתיימרת אל החוץ, והראויה לביסוס קשר ייצוגי על בסיס פולחן (על פי האקסיומות הקתוליות כמובן).
לא, לא משנה כמה לדעת בן-חיים זה רק "מסמל" מהויות של "זהות, ומסורת" בשמם מתיימרים רה"מ לשעבר וחסידיו לדבר - 'מסורת' ו'זהות' הינם מושגים איזוטריים לא מכיוון שאינם ניתנים להגדרה מוסכמת, אלא מכיוון שהם כשלעצמם, גם בתוך השבט, סובייקטיביים לחלוטין ברמת ההכרה, ואין ניתן לדבר אודותם אלא על בסיס תחושה והסכמה. אין הדבר אומר שנתניהו אינו מייצג ציבור שלם - זה רק אומר שמונחי ומושגי הייצוג עצמם אינם שלמים.
אך איני מבקש לפגוע בבן-חיים, ובשימוש המוטעה והפזיז שלו במושגים עדינים, אלא אני מבקש לומר ש"הקידוש של שישי", כשלא מתלווה אליו עיון בתורה או במצוות, מן החוץ אל הפנים, כמו גם פולחן נתניהו כשלא מתלווה אליו עיון בתולדות הציונות ובתורה-המדינה, זהים - הם פולחן ייצוג שמעניק משמעות בעל נופך קדושתי באין ידיעה - ואשר בכך מעניק למשהו פיסי-ממשי את האין ידיעה הראוי לייצוג טרנצנדנטי - ונתניהו ככל שאני בדקתי אינו טרנצנדנטי.
אך בפועל, המאששים את הדבר עושים למעשה טקס בו הם מקדשים צלם מתוך אמונתם בו - במילים אחרות Catholicism.
נתניהו מייצג לא ציבור זה של עולי מרוקו, אלא את הצימאון הפנימי המשותף לעוסק בפרקטיקות כלכליות בלא דעת-אלוהים מחד, ובציבור שעל רקע הלם המודרנה, ונישול הדת עדיין עשרות אחוזים ממנו מוצאים בהלה נחמה ומשמעות מטאפיסית.
ממש לא ייצוג מעמדי או תרבותי.
סליחה.
חלק ה' בן-חיים כפאולוס - כשלשמעות הייצוגית אין משמעות - צריך נביא
אך הדבר המעניין ביותר הוא שכאשר דוקטור בן-חיים מראה תיעודים מוזרים של פולחן-אדם הוא עושה כן כשחיוך וסיפוק עמוק נסוכים על פניו - כמעין "הינה הראיות האמפיריות המוכיחות כי האינטלקטואל (הד"ר) של הפרולטריון (ישראל השנייה)" צדק - "ולפני עיניכם המשתאות התופעה במלוא עוצמתה".
בכך אב"ח עושה מעשה שאול התרסי (המבשר והמתווך) את משמעות העומק שיש לעצם האלוהי (נתניהו) עבור האדם הפשוט, רק שכאן לא מתוך רצון בהפצת הבשורה (שהוא לא בהכרח מעוניין בה), אלא רק בהסבר התופעה (שהוא לא בהכרח ירד לעומקה).
גם אם היא מוטעית לחלוטין, הרי שבפרשנותו טמונה היכולת לתרגם כיצד השוני בין נתניהו ואנשים אלה הפך ל"זהות".
כך התופעה זוכה לטרנספורמציה אפולוגטית/תיאורטית ההופכת אוניברסלית והחורגת מיחסי הסוגדים לאובייקט, היא לפתע לא בנאלית או פאתטית.
בפרשנות בן-חיים למעשה מולחמים הלחם והשעשועים, שהיו פעם היין (הדם והסבל) בעיני "ישראל השנייה" ומתאחדים לכדי מהות גדולה יותר בהנהרתה עם האחר המוחלט (האשכנזי המשכיל והמנוכר) המרווה צימאון.
טירוף דעת שכזה יכול להתרחש רק משום שתפיסת נתניהו כאובייקט טרנצנדנטי בקרב "ישראל השנייה" אף שהוא כול כולו ישות מטריאליסטית מא' ועד ת', מונהרת באמצעות תיאוריה ניאו-מרקסיסטית בעלת יסודות קתוליים המאפיינים את צורת הפולחן ( 1.) שאבישי עצמו נעזר בה, וייתכן וגדל סביבה.
שכן ניאו-מרקסיזם ברובו מבוסס על מעמד והון המעובדים למושגים חדשים כ"הגמוניה", ''כוח' - פולחן האובייקט - אמרנו?.
באופן כללי מושגי הכוח וההגמוניה של גראמשי ופוקו הן תוצר של פילוסופיה קתולית-מחולנת שככל ניסתה לברוח מבית אביה ונוצרה באמצע המאה הי"ט. בפועל, במנוסתה מאיזוטריקה קתולית היא שקעה עמוק יותר למטריאליזם ודטרמיניזם סביבתני שתפס את העולם עצמו כשדה פולחן הכוח כעצם המוחלט. מדובר בלא יותר מהיפוך או הפנמה של דוגמטיזם אקומני. בעצם, רבים מהפילוסופים הקונטיננטלים מן הזרם הניאו-מרקסיסטי יצרו תיאוריה חילונית-קיצונית שקשורה בעבותות עם צורה אחרת של פולחן הבשר והממשות האוניברסלי. תיאוריות מטריאליסטיות/הגמוניסטיות/פוקויאניות אלה כאביהן הרוחני, מעוגנת בקתוליות מחולנת-מהופכת המדגישה כל אחת פן אחר שבין הרושם הפנימי, וההשלכה המקשרת שמן החוץ.
למעשה, המרקסיזם ופיתוחיו המאוחרים נולדו בקרב הוגים מאזורים וארצות קתוליות למהדרין (דרום-מערב גרמניה (פרייבורג/שטוטגרט/קלן/פרנקפורט), צרפת, ואיטליה) בתרבויות וחברות שאיחרו ל"איזמים" הגדולים של המאה ה-19 והוכו ב"הלם המודרנה האנגלו-פרוטסטנטי" ונטול הצלם של המאה ה-18.
שלושת ה"איזמים" שהגדירו את העולם החדש הגיעו אליהם באיחור של עשורים ובכמה מקרים אף מאות(בכל הנוגע לקפיטליזם ורפובליקניזם פוליטי בגרמניה)
1. הליברליזם
2. הקפיטליזם
3. התיעוש
שאיחרו לארצות הקתוליות בהשוואה לארצות הפרוטסטניות, היו התופעות למולם הוגים כבאואר, שטראוס, סן-סימון, קומטה, ואחרים מצאו עצמם ב"הלם האובייקט".
ניסו להסתגל באמצעות פתרונות-על, על רקע תהליכי מודרניזציה והגירה המוניים שלא אחת הובילו לא להשלת התיאולוגיה הקתולית הצנטרליסטית וממוקדת האוביייקט, אלא דווקא יצרו לעתים באין-מודע, שיטות שהן הפנמה, מענה, ושיעתוק חילוני בעל דוגמטיות חילונית שדרכו "המכונה/העצם/המושג" הופך "לכנסייה", וה"חברה" מתפרקת "לשדות מעמדיים".
אלה אינם אלא פירושים חילוניים היונקים ישירות מרעיון המלוכה האלוהית הימי-ביינימי, והכנסייה האחת.
אכן, אותה קתוליות המונית, הנמצאה במשבר עמוק וחסר תקדים שפוירבאך רצה להשתחרר ממנה - תלמידו מרקס, ותלמידיו המאוחרים לא בדיוק הצליחו במשימתם השאפתנית.
חלק ו' איך להפוך פולחן-אדם לרוח מייצגת
שאלה כאובה, היתכן שבן-חיים עצמו מצא בקתוליות הפרה-מודרנית הממוקדת סביב פרשנות העוברת דרך שלבי השלכה/אמונה, אישוש/חוויה, ומשמעות של חלק א' במאמר זה, ככלי בניסיון לחפות על פולחן עצמים "מסורתי" בחברה מרוקאית המצויה בהלם מודרנה (בסביבת גידולו הוא), דימיון להיקשר בו פעלה מחשבת גראמשי (באיטליה הקתולית), מרקס (בקלן המפורקת חברתית), פוקו (בצרפת הפוסט-הומוגנית), ובקרב בני תרבויות קתוליות אחרות, ולכן אימץ את הוגי "משבר המסורת המטריאליסטים", כדי לספק הסברים לתופעה שבה למול הלם המודרנה ודמדומי אלי-העצם, גדל ציבור רחב בישראל?.
האם לכן היה כה טבעי עבורו להשליך תיאוריה ביקורתית שיסודתיה בתיאולוגיה מחולנת, על ציבור אנשים שבעצמם חוו חילון מואץ מתוך חברה מסורתית, וזאת תוך שהם שמרו על אסתטיקה סימבולית שאמנם לא מתבטאת בפילוסופיה, אלא בפרקטיקות, אך בכל זאת בשביל הבהרת תהליך זה הוא כאן?
האם לא בשל זאת היה לו נוח להשליך תיאוריות ריבודיות/סימבוליות על אובייקט פולחן תורן (ישראל השנייה) מתוך אפולוגטיקה לפולחן-עצם הניתלת במושג ייצוג?
אך מדוע חייב היה הוא להשתמש במושג הייצוג? מדוע לא להסכים שהייצוג כאן פחות תופס מהפולחן?.
הייתכן שכמו כאן, אף אז החלק השני בייצוג, שהוא "הבא מן החוץ פנימה", היה כה זר, עד שהיה ניתן לחברו "כייצוג", במהות כה זרה לציבור "המיוצג"?
הרי הוכחנו כבר שהפולחן המטאפיסי את נתניהו יותר קונקרטי ובעל משמעות, מאשר ערכו הממשי.
אך התשובה היא פשוטה - הסיבה היא שבלי ייצוג כל תיאוריית הזהות הזו קורסת.
כל קשר בין "הרושם" ו"ההשלכה המקשרת" - קורס, ומגלה רובד של אי-רציונליזם דתי, או מטריאליזם ניאו-פגאני מוחלט.
והמבוכה התיאולוגית/אידאולוגית/סוציולוגית של הציבור תתגלה.
אצל בן-חיים, אובדן הדת ועצמי הפולחן הופכים לתזה מודרניסטית/סוציולוגית על ייצוג, אליטות ומעמדות - במקום לחשבון נפש דתי פילוסופי.
במקום להיות איש מדע הגון ולהודות שיש כאן תיאולוגיה שאינה מייצגת מסורת או זהות יהודית, אלא זהות בייצוג בדיוני וסינקרטיסט הוא הפך לאיש הבשורה שרק דרכו, הפרולטריון עימו הוא מזדהה עמוקות, יזכה להכרת תודעת הייצוג המעמדית הגנוזה בה הוא שרוי. האמת הכואבת היא שזהו פרולטריון שנגאל בהפיכתו לבורגני.
כך, חוטא הנגאל, בהופכו למאמין שהינו כלי פוליטי בידי ניהליסט נטול ערכים מוחלטים, ההופך הוא עצמו למטריאליסט של מסורת.
הדבר היחיד שמזכיר משהו פילוסופי במערכת יחסים זו, היא דינמיקת האדון-עבד - הוא מגדיר אותם בהשראת כריזמה ותכונת גבורה, והם מגדירים אותו כאובייקט הכוח.
ואולי פשוט נתניהו מנהיג מדהים ורק הם מבינים זאת? - חשבתי על זה כבר עשור. לדעתי לא.
באופן לא מפתיע - הדינמיקה הזו דומה ליחס מפללי-נתניהו לעצם הפולחן שלהם (כריזמה, גבורה) וליניקת אישוש ומשמעות שלצערנו אינה קתולית, אלא בעיקר מבוססת על טיפוס בסולם הסטטוס בשלב זה.
רק אדם אחד (ביבי) גואל את החברה, עד שהיא הופכת לכלי, והעבד מכיר את בעליו מתוך סגנון ומילים ולא רוח המעשים.
ובגלל שאין באמת קשר בריא בין בוגר MIT ו"ישראל השנייה", אלא ניצול הדדי, הרי שרק אב"ח הוא האינטלקטואל המעורר את הפרולטריון להכרת הקשר "הייצוגי".
אך לפני שהפרולטריון עצמו מתאחד באובייקט הפולחן הגואל, מוכרח להגיע הנביא. אותו - פאולוס המבשר את משמעות ישו, מרקס המבשר את משמעות היגל, בן-חיים המבשר את משמעות נתניהו.
