למול חולשת ממשלת בנט-לפיד, ובאין גיבוי אמריקני באופק, הקו האדום נחצה בבוטות. שר החוץ לפיד, בעצמו בן לניצולי שואה, מוכרח להפנים את משמעות ביטול אפשרות השבת הרכוש היהודי בפולין לצאצאי הניצולים, ולא להסתפק בצעדים קוסמטיים והצהרות ריקות
פרסמתי אודות 'רשויות המשפט והמשטרה היהודיות בגטאות הגדולים בליטא' (ירושלים, 2014) ו'יהדות סלוניקי וניסיונות ההצלה של הצבא האיטלקי בשואה' (ירושלים, 2015).
לכן אבקש את הסוגייה הדיפלומטית-היסטורית הסבוכה העומדת לפתחה של ממשלת ישראל להתחיל עם עובדות היסטוריות.
1. פולין העצמאית הייתה המדינה האירופאית הראשונה להעביר חוקי-גזע אנטישמיים במאה ה-20. זה קרה בשנת 1931, בחשבון-פשוט - שנתיים לפני עליית היטלר.
2. חוקים (נשכחים) אלו פגעו במיליוני יהודים שהתפרנסו מתעשיית הבקר, הטקסטיל, והעץ. מטרתם - לרושש את הבורגנות-הזעירה בפולין מנכסיה. במילים אחרות, אריזציה פרה-נאצית.
3. במהלך השואה, כמות המסייעים למול המוסרים/העומדים מן הצד, בפולין ניתנת למדידה, היא עומדת על 1 ל-7,000.
קרי על כל פולני שסייע ליהודי - קיים אולם כדורסל של עומדים מן הצד, או משתפי פעולה ברצח ובציד יהודים.
בפראפרזה לדברי פרופ' דניאל בלטמן (עליו אני חלוק במספר נושאים) - "עבור הגרמני, ילד יהודי מת, זה מהפכן מחוסל, עבור הפולני והליטאי, מדובר בזוג חדש של נעליים".
שתי עובדות לסיום.
4. מאז 1990 ממשלת פולין קיבלה אלפי פניות-רכוש משורדי שואה וצאצאיהם. פחות משבריר מהן טופלו.
5. לעניין תזמון הצעת החוק השוללת רטרואקטיבית כל זכות להשבת רכוש יהודי.
ממשלת פולין מבינה כי מול ממשלת כלאיים לא פופולרית, ההסתכנות ב"משבר" דיפלומטי, ישתלם שכן ביכולתה
א. להעמיד את ממשלת ישראל החדשה במבחן גיאו-פוליטי רגיש.
ב. לעורר פירוד על בסיס פוליטי בדעת-הקהל הישראלית בנושא קונצנזואלי.
ג. ובכך להפוך סוגיה קונצנזואלית כלל-יהודית, לפקטור בסכסוך פוליטי-פנים ישראלי.
ד. לחסוך לעצמה מיליארדים ברכוש, ושהיהודים יריבו.
צעק ושתה - כי מחר נשכח.
עד עתה, התרגיל עובד.
זו לא שאלה פוליטית ישראלית, או דיפלומטית ישראלית-פולנית. מדובר בסוגיה היסטורית-לאומית המנוהלת באמצעים פוליטיים ודיפלומטיים.
ישראל הפקירה בעבר את זיכרון השואה בחוק הפולני של 2017, אך נתניהו עבד אז
א. למול מגבלות מקובלות - שהרי אין למדינה X זכות להחליט כיצד מדינה Y מתייחסת לתולודותיה.
ב. יש הבדל בין דיבורים ופעולות.
זכות פולין להודות או לא בסיוע שהעניקה תחת כיבוש גרמני לרצח המוני של יהודים.
אך בין זה ובין שלילת זכות הניצולים וצאצאיהם לקניינם החוקי - הרי שזו פעולה בעלת השלכות מדידות במציאות הפיסית על יהודי פולין וצאצאיהם אזרחי ישראל.
עתה, למול חולשת ממשלת בנט-לפיד, ובאין גיבוי אמריקני באופק (כפי שניתן בזמן טראמפ), הקו האדום נחצה בבוטות.
הניסיון להעביר את הכלימה מתחת לשולחן באמצעות הפגנת שרירים מקומית (החזרות שגרירים, נזיפות) כאקמול לחולה הסופני.
להתקדמות הפולנית עם הצעד הזה לא יסייעו "החזרות שגרירים להתייעצות" ושאר טריקים דיפלומטיים.
שר החוץ לפיד, בעצמו בן לניצולי שואה, מוכרח להבין את משמעות הצעד ולא להסתפק בצעדים חולפים, אלא באופן מידי לשגר איום בניתוק יחסים.
כל מסלול החלטות אחר, כמותו - הסכמה ל"הסכם שילומים בלי שילומים".
לא מדובר בגינוי באו"ם על הפרה של הסכמה בילטרלית, אלא על מהלך חד-כיווני.
סבי לחם בצבא פולין, דודי היה סגן אלוף בצבא פולין, שניהם שרדו לא תודות לפולנים שמסרו את משפחותיהם למותם.
מדובר בחסימת מיצרי טיראן דיפלומטית. משמעותה ניתוק יחסים או ביטול החקיקה.
או בשפה שהם מכירים - יוני 1967 - בריה"מ.
או בשפה הטורקית - הכרה ברצח העם הארמני.
כל דבר אחר משמעותו פשיטת רגל מוסרית.
