דעה: הממשלה החדשה משקפת מצב סכיזופרני - היא מתאימה לנו כמו כפפה ליד

במדינת ישראל מפלגות השמאל-מרכז נשבעות בשם ערכים שאינן מבינות.

קרי, בשם חיקויים פרנקו-גרמנים למחשבה המדינית האנגלו-אמריקנית של המאה ה-18.

בעברית פשוטה - בין אם בשל היעדר ידע בהיסטוריה ופילוסופיה, ובין אם בשל הפיכת מודל שיפוט סינקרטיסטי שאיחד ''חוקה'', 'משפט משותף', ואקדמיזציה קונטיננטלית, ושהפך אמת-מידה עבורם, ראשי מפלגות אלה (ליברמן, לפיד, גנץ, מיכאלי, הורביץ), ו98% מציבור בוחריהם חסרי מושג לגבי האופן שבו מתפקדת דמוקרטיה מודרנית.

ובכל זאת - הם נשבעים בשמה.

מאידך, באותה מדינה בדיוק, ישנו ימין הנשבע בשם ערכים שאף הוא אינו מבין או מכיר (מלבד חלק מהדתיים בקרבו).

מפלגות הימין החילוני/מסורתי סער, בנט [כן. בין אם נרצה או לא, הם עדיין ימין] והליכוד, אינם א. יודעים להסביר פונקציונלית מהי מדינה יהודית, ב. לממש את התעקשותם אודות קיומה.

אך בשונה מהשמאל, גם כשיש בידם זרוע מבצעת שתוכל להפוך את הבורות הכללית למדיניות (כפי שהרשות השופטת עשתה בהצלחה אצל יריביהם), הם אינם עושים כן.

במילים אחרות, ה"יהודית" מכאן, וה"דמוקרטית" משם, הזוכות להלחמה קונצנזואלית באמצעות שימוש כפייתי במילה "ממלכתיות", או במושג "שלטון החוק" - מנותקות מאמת-מידה הניתנת לכימות או הגדרה בכל הנוגע למדיניות ציבורית (בימין) או לשלטון עצמו (בשמאל).

בפועל, גם אם הרשות-השופטת לא ניהלה את ישראל כחצר אחורית ב-29 השנים החולפות, הרי שטרם נראה כיצד השבועות והסיסמאות בשם "הדמוקרטיה" ו"היהודית", מתממשות או מתבטאות בפעולות המפלגות במדינת הלאום היהודית-דמוקרטית.

מחד מפלגות "דמוקרטיות-ישראליות" מאמינות באוליגרכיית מיעוט חולשת-כל, מאידך מפלגות "יהודיות-ישראליות" מאמינות בחוקי שבות, ובמדיניות דמוגרפית שהפכה את ישראל, כבר לפני עשור  - למדינת כלל אזרחיה.

אלו ואלו מוכיחים שאינם יודעים מה הם שחים, או שבכוונת תחילה נעזרים במילים ריקות מתוכן.

זו אינה מציאות שיצר נתניהו.

ההיצמדות ל'יהדות' ול'דמוקרטיה' (בצורותיהם הנוכחיות לפחות) מבטאת סכיזופרניה כפולה.

1. פיצול-אישיות במדינה השסועה בין השתיים
2. בתוך כל מחנה כשלעצמו המדבר על תופעה שאינו מסוגל לממש/להגדיר 

כשל כפול זה, מימין ומשמאל, שטרם נמצא לו מזור כלשהו, מתאים ככפפה לציבור, ומשתקף היטב בממשלה הנוכחית.

 

הסכיזם שצץ לאחר 1974, הגיע לשיא בשנות ה-80 וה-90 בויכוח הטריטוריאלי על יו"ש ואוסלו, וכאילו נרגע על-פני השטח והגיע לשיא מחודש בהתנתקות, ושוב נרגע מעט בשנות אולמרט, תפס מושב אחורי עד משפטי נתניהו.

אך עתה לראשונה בהיסטוריה, הוא גם מתבטא במלואו דו-קוטביותו בממשלת כלאיים זו (הרבה יותר מממשלת האחדות של 1984) המייצגת היטב את הניורוזיות הנ"ל.

בתוכה, תחרות אינה על כוח, אלא גם על מי פועל לאור עקרונות שאינו יודע כיצד פועלים בעקביות או שמנותקים ממשמעותם המקורית.

ספינים, לצד פולחן ממלכתיות ינסו לבטא את "היהודי והדמוקרטי", ובייאושם יגיעו לשיאים שיכשירו כל גחמה ריקנית תחת השמש.

 

נדמה כי רק הג'וקר של רע"ם (כפי שהגדירו אלעד פרסמן) מבין מה הוא עושה שם.

 

כל צד, בלא פשר ל'יהודי' או ל'דמוקרטי' יאפשר את ההזיה שלא טופלה במהלך שנות נתניהו, ושמעטים, מימין, מרכז ושמאל, הבחינו באופייה, אך לפחות עתה תשתקף ברוב הדר ברשות המבצעת.