דעה: המדינה שונאת את העם, והעם שונא את המדינה - בין הבייניש והביטון.

לפני כארבע שנים פרסמתי מסה ארוכה (למדי) בה ישראל תוארה כחברה דו-מעמדית.

א. המון נתינים פאסיבי ונחקק

ב. מיעוט מחוקק ואקטיבי המעצב את גבולות השפה, האזרחות, והפעולה.

בין השניים, אין הרבה תקשורת, טוב - יש, אך ברור למי ומה היא מקשיבה ולמי ומה היא מדברת.

כשהתפרסמה המסה היא זכתה להתעלמות.

סברתי שכעוזר-מחקר בבינתחומי, עמית בון-ליר, ותלמיד לתואר מתקדם בירושלים - אולי מה שרואים בדרך מהאולימפוס לרחוב זה באמת סתם שגיונות והשלכות של צעיר תוהה ומבולבל.

לצערי, לא רק שדבריי לא התבדו אלא שלגחמות המיעוט-המחוקק-שופט התווסף מוקד כוח נוסף.

אכן, לא ישראל הראשונה והשנייה כפי שטענו אחרים - אלא דינמיקה מעמדית שונה התקיימה בדיסטופיית אדון-עבד ישראלית זו, שכן מישהו באמצע חייב להחזיק בשוט.

מיהו אותו מעמד שלישי?.

מאז חקירות ומשפטי רה"מ, האמון בין נותני (פקידי המשפט-והמנהל) ומקבלי (אזרחים-סתם) הפקודות, נסדק כה רבות עד שהאליטה השיפוטית-פקידותית נאלצה להוסיף רגל.

בין מקדש השפה במרומי גבעת-רם בואכה קרית-הלאום, ובין הרחוב הישראלי, נוצר צורך באקוויליבריום.

ההבנה, שאיומי 'מדרון חלקלק' כבר אינם משכנעים, שצביעות כלי-התקשורת שקופה, ושחשד פשה בין רוב הנחקקים ומערכות הפקידות, הצריכה טיפול בניכור המאיים שבין הפטריקים והפלבאים.

במציאות זו, אובדן האמון במנגנונים הפקידותיים שמטרתם הייתה להפגיש את עיקרון השיפוטיות עם האדם 'הסביר' ברחוב הישראלי, מבעד למסגרת 'החוק היבש' - יצרה מעמד פקידים שלישי הכפוף לבירוקרטיית היועצים-והמנהלים.

כדברי אפלטון - השומרים.

מה גם שלדורית בייניש (עימה עליתי פעם במעלית), קשה לשהות במחיצת השוטר ביטון, דסה, או ילניק, וכך דרג הביניים דבין המחוקק והנחקק הפך גם לספק שירותים למערכת.

הפקד או רכז השטח בשב"כ תיווך בין רוח בייניש ופרקטיקת ביטון - פונקציה שמאז ימי אלשיך מגשרת על העולמות המקבילים ופער האמון.

לכן עתה, המעמד המחוקק לא מורכב רק א. שופטים וב. פקידים (עובדי מדינה - עליהם בית המשפט מגן לרוב), אלא אף מג. 'שוטרים' שהשכילו (באיחור מה) להבין היכן מרוחה החמאה.

ביום חמישי לאחר שירדתי מבימת נואמים בהפגנה כלשהי הבחנתי בשוטר המעכב נער סרוג.

הסיבה? קירבה רבה מדי למפגיני א"י היפה שממול.

כששאלתי מדוע הצורך במגע פיזי אינטנסיבי עם הנער נענתי ב-"למה מי אתה?".

"אני משלם לך את המשכורת", התחצפתי.

"לא אתה לא" השיב, בחיוך.

"כן אני כן התעקשתי", ובלא זיע המשכתי "אני משלם מס, אתה משרת אותי".

"לא נכון, אני משרת את החוק" 

שמחתי לתשובתו ושאלתי - "אז החוק משלם לך את המשכורת?".

על פניו חטאתי בדמגוגיה.

אך בפועל, בדמוקרטיה מתוקנת שוטר מייצג ואוכף חוק, אין לו מסוגלות לשרתו.

רבותיי, ממש לא מדובר בסמנטיקה - מדובר במיינדסט.

תשובת השוטר הדגימה את הצלחת המחוקקים לצרף משטרה אזרחית לשורותיהם כפיון בירוקרטי מוחלט.

שה"סולידריות" בינו ובין העם נשחקת.

רק במדינה בה שופטים מנהלים מערך האדיש למציאות, יכול לומר נציג חוקי הפרלמנט, כי הוא משרת חוק ולא אזרח.

רק במדינה כזו קם רה"מ עם שישה מנדטים.

רק במדינה בה הפרלמנט הוא בובה ריקה יכולה משטרה להפוך למעמד שומרים בפוליטיאה אפלטונית ששמה ישראל.