כך סייע 'ישראל היום' להפלת נתניהו ולסיכון ההגמוניה הלאומית

 

מאמר זה נכתב בימי ניסיונות הקמת ממשלת בנט-לפיד.

 

הוא מוקדש לניתוח 'מלחמת האזרחים' שהתחוללה בשנתיים החולפות בין עיתונאיי וסופרי הימין.

 

מטרת המאמר להדגים כי בשונה מהנטען בקרב אנשים המשתייכים לחוגים היהודיים-לאומיים בישראל, היו אלה דווקא עיתונאי חצר-נתניהו, ולא 'עיתונאיי המגזר' שיצרו אקלים פוליטי וציבורי בו התאפשרה הקמת ממשלת בנט-לפיד.

 

לכאורה, כל השומע את האגפים התקשורתיים מימין, ואף את הגוני המחשבה ובעלי הראייה האסטרטגית ממרכז ומשמאל, יבין כי פוליטית לפחות, טענתי הזויה ודוקא עיתונאיי המגזר הם אלה שמשכו קולות אל בנט וגרמו לנפילה.

 

אנסה להוכיח כי הטענה שעיתונאיי-החצר של נתניהו אחראיים למפלתו אינה הזויה - אלא מסקנה ריאליסטית ומתבקשת.

 

 

המרד הפנים-גושי של 'עיתונאיי המגזר' היא תופעה בעלת חשיבות היסטורית המסמלת את הפעם הראשונה מאז 1992 בו חלקים אקטיביסטים בציונות הדתית סייעו בדיעבד להקמת ממשלה בראשה לא עמד מנהיג הליכוד לראש הזרוע המבצעת מאז 1977.

 

ולו הייתה בארצנו הדמוקרטיה, אף הייתי אומר לא רק הזרוע המבצעת - אלא השלטון כולו.

 

משום שהמאמר אינו היסטורי, אלא פוליטולוגי - הוא יוגבל להתמקדות במלחמת האזרחים הזו שבתוך הימין, בין עיתונאיי המגזר ומובילי הקו בעיתונות הכתובה של תומכי נתניהו - עורכי הדעות של ישראל היום.

 

תפיסת צמד האגפים את נתניהו והמציאות הישראלית היא מיקרו-קוסמוס דרכו ניתן להבין את צמד הכישלונות המרכזיים של מחנה הימין בעשור החולף לייצר מפלגת שלטון מרכזית בעלת למעלה מ-35 מנדטים - כפי שהיינו רגילים למפלגות שלטון הגמוניות בארצנו עד לפני מספר עשורים.

 

כישלון כפול:

1. לייצר אתוס רעיוני הממומש במסגרות פוליטיות.
2. להפוך את העיתון הגדול בישראל, והמרכזי של המחנה הלאומי, לחממה של תפיסת-עולם קוהרנטית המצדיקה את שימור שלטון נתניהו.

ברצוני לטעון כי למפלת נתניהו סייעו פובלציסטים לעת-מצוא שהתפתלותם למול קשייו האובייקטיבים של רה"מ לייצר אתוס רעיוני-פוליטי מנחה החורג מעצם מנהיגותו גופא וסיסמאות נבובות, אילצו את עורכי ישראל היום לייצר רובד מדומיין, תיאורטי, וחבר הד ציבורי משלהם, שסבל מהיעדר ריאליזם ובכך היה נטול ערך פוליטי ולא רק ערך אינטלקטואלי כלשהו  ביכולת השפעתו הציבורית. וזאת למרות שבידם העיתון היומי הגדול בישראל.

הלה יצרו רובד המצדיק את המשך הנאמנות ל'מחל' 'יש מאין' ב-2 אופנים.

1. שבחים על 'מנהיגות שמרנית' נבונה.
2. הצדקות 'ניאו-מרקסיסטיות' למנהיגותו.  בצמד המקרים החולשה זהה - אלה ואלה סתרו את פני המציאות הלאומית.

בכך שלא השכילו לנצל את הבמה המרכזית לאתגר ו'לדחוף' את נתניהו כ'עזר כנגדו' ביצירת אתוס הגמוני הרחב מעצם השלטון, דבר שיכל לסייע להעמיק את אחיזת מפלגת הליכוד בכל השדה הימני והרחב - הלה 'אילצו' רבים וטובים מאנשי הימין שלא קנו את מרכולתם האפולגטית להזדקק לשירותיהם של עיתונאיי ימין אחרים, וכמובן של איילת שקד ונפתלי בנט שעתה התגלה כי כמו נתניהו אף הם יכולים לשקר במצח נחושה לבוחריהם.

מלחמת העיתונאים החלה למעשה לאחר בחירות 2015 לא בשל חקירות-השווא אלא בעקבות חוסר-נחת  לגבי התנהלות נתניהו מול בעיות 'המשילות'; אי הריבונות בדרום ובצפון; התחזקות חמאס ברצועה וחיזבאללה בלבנון; אופיו הדלוח של החינוך הממלכתי; מימדי ההגירה הלא-יהודית ארצה; ופעילות הקרנות הזרות בצבא ובפרקליטות.

בעיות אלו סומנו ע"י הבית היהודי, הימין החדש, וימינה של בנט ושקד - כתופעות שהם "יסגרו עליהם את הפינה" בלשון עממית - בינתיים ב'ישראל היום'  אשמת המשפטנים/ההגמונים (לפי איתן אורקיבי ואבישי בן חיים) או בעיה טקטית שהמנהיג "שהפך את ישראל למעצמה" לא צריך להטריד עצמו בה - היו הקו המנחה.

המחשבה על השמת אתגר ריאליסטי-אידאי לנתניהו מימין למול בעיות אלה, במשך 7 שנים שטרם תחילת החקירות - היתה או מעבר למסוגלתם האינטלקטואלית, (געגועיי לדרור אידר), או פשוט מעבר למגזרים שהם מרבים לדבר על שייכותם אליהם.

מתוך לאקונה זו - נוצר עולם השפה של נפתלי בנט.

מיותר לציין שזלזולו המופגן של נתניהו בבעיות הנזכרות, ובסיעות שהתיימרו לפתורן, תוך הפקרת חזית הפנים (במשך 7 שנים לפני שבכלל נחקר), רק חיזקו את קובלנות הציבור הימני שלא הבין מדוע לשים 'מחל', אף שראה בחיוב את המשך כהונת נתניהו.

זלזולו של נתניהו בבעיות אלה, הוקבל לזלזולו הפוליטי הן ב"ישראל השנייה" (מושג מטופש), והן ב"בעלי הברית הטבעיים שלו" בימין - גם אלה, עוד הרבה טרם חקירותיו.

העורכים בישראל היום, בהיות חלק מהם רואים עצמם כבני ישראל השנייה, ובהיותם בעלי ברית טבעיים - איכשהו לא קלטו מה קורה - לכן אימצו ניאו-מרקסיזם שחור מחד, וניאו-שמרנות אמריקנית מאידך. כאילו אין פה פשוט מגזרים שמנחם בגין ייעד להיות מחד בירוקרטים ומאידך אליטה מתיישבת.

עצוב.

אכן, הזלזול העמוק ביותר בא מתוך מחנה עיתונאיי נתניהו, זלזול בבמה ששמה ישראל היום, באינטליגנציה של הקורא הימני, ובאינטלגנציה כשלעצמה.

למול המדבר הרעיוני-פוליטי שסביב נתניהו, ואינספור המחדלים הפנימיים, קמו אנשי "ההגמוניה" (אורקיבי, זרד, גולן, בן חיים), ומדובבי "השמרנות" (לורד, ביגמן) והפכו לשותפים מטאפוריים למנדלבליט, ביצירת התנאים הפוליטיים לעליית האלטרנטיבה הימנית לנתניהו.

מחד ריקון ערכים, מאידך הטלת רפש וכתבי אישום.

החל בשנת 2019 מלבד גדי טאוב, אלדד בק, וארז תדמור שראו בתמיכה במחנה נתניהו כצורך היסטורי לבלום את שלטון הפקידים הדיסטופי ועשו כן מתוך צלילות פרגמטיסטית מבלי אפולוגטיקה מביכה ותיאוריות מרקסיסטיות - לא היה לישראל היום קו מעניין.

עיתונאים בעיתון עצמו הודו בפורומים סגורים כי הפסיקו לקרוא את מדור הדעות שלו.

בינתיים, תיאוריות מופרכות שנובעות מניסיון להעתיק מודל שמרני אמריקני שאבד עליו הכלח, ותיאוריות קיפוח קונטיננטליות, הפכו תחליף לרובד הישראלי האמיתי והוא מכובס החסר אשר מנע מהליכוד להפוך למפלגת 40 מנדטים.

הפובלציסטים הללו מיקמו את נתניהו כציר חשוב בתיאוריה "שמרנית" מחד, ו"גרמשיאנית" מאידך בלי לטרוח להסביר לכל קורא בר-דעת, מהו הרזון-דאטה שמאחורי מכשלת המילים האורווליאנית שראש הממשלה עצמו נעזר בה.

מכשלת מילים שבאה לחסות על היעדר פן חינוכי במנהיגותו כמו זה שהיה לבגין ולבן-גוריון.

"מחנה לאומי", "ממלכתיות", "עוצמה", "ציונות", ועוד סיסמאות נבובות שכל תומך ליכוד מבריק יודע שהינן לעוסות באותה מידה שהן ריקות ושאין בינן קשר למציאות היום-יומית בישראל - הפכו ללחם חוקם של אלה שלא עמדו למולם. 

אמירת ה'הן' למכבסת המילים של נתניהו, התאפשרה כבמעגל אכזרי דווקא בשל הפנטזיות ה"שמרניות" מחד, וההזיות הניאו-מרקסיסטיות מאידך שרק הבליטו את המשך 

1. כישלון הימין לייצר אתוס רעיוני הממומש במסגרות פוליטיות.
2. כישלון העיתון הגדול בישראל, והמרכזי של המחנה הלאומי, לייצר תפיסת עולם קוהרנטית המצדיקה את שימור שלטון נתניהו מעבר לעניינים שהם פוסט-הוק, כפי שמציין בשכל רב הפילוסוף אלעד פרסמן.

קרי, תיקי נתניהו לא באמת שינו דבר בימין - אדרבא, הציבור רק הלך יותר ימין ככל שהחקירות נמשכו, והעיוותים בפרקליטות ובמשטרה נחשפו.

הדבר היחיד שנמשך במהלך תנועת הציבור ימינה, היה כישלון הפסודו-אינטלקטואלים בישראל היום להעניק לליכוד רציונל כלשהו עבור 40 המנדטים שהוא זקוק לו.

 

אף פובליציסט או כלי תקשורת משודר מלבד ערוץ 20 לא באמת הגיב למאמריי המדור.

אבל לאבישי בן חיים יש טוויטר.

מאידך, ייתכן ולא היתה ברירה, ולא היה בכוחו של אף פסאודו-אינטלקטואל לגרום לנתניהו להזיע מבית - ולכן עורכי הדעות בישראל היום פשוט פעלו כפי שמגבלותיהם מאפשרות להם. אך אני בספק. לדעתי מדובר בעניין של כישרון ורובד מטאפיזי שלא קיים שם.

בשלב זה, למרות הכרת מגרעותיו של נתניהו, בזירה הפוליטית עצמה - שקד-בנט, חששו (ובצדק עד 2020) לקרוא תיגר על ראש הממשלה כמנהיג המחנה הלאומי.

או אז, עיתונאים חריפים ומנוסים בהרבה, כקלמן ליבסקינד, אריאל כהנא (כתב דיפלומטי בכיר ולא איש מדור הדעות), חגי סגל, ואחרים, החלט לטעון על בסיס היכרות וראיות נסיבתיות משמעותיות המלמדות (במיוחד אחרי העברת השגרירות לירושלים, והכרה בזכות הישראלית להתנחל ביו"ש), כי גם מחוץ לשדה המשפטי בו נתניהו הפך 'משותק' מאז 2016, הרי שהמנהיג 'הלאומי' הינו למעשה ראש ממשלת לכל היותר.

טיעוניהם התבססו על תפיסת-עולם ממש לא גוש-אמונימית, אלא על פרגמטיזם ביצועיסטי בעניני פנים, לא פחות מאידיאליזם התיישבותי ודיפלומטי בענייני צבא וביטחון.

הם טענו בצדק, כי למעשה נתניהו לא עומד בהבטחותיו באופן סדרתי, וכי הוא פועל מתוך ראייה בעצם מנהיגותו גופא - ככורח אסטרטגי ואידיאולוגי אשר ניתן לעטוף בביטויי ימין, וזאת בלא קשר למציאות בנגב, במערכת החינוך, בצבא, באוניברסיטאות, במכוני המחקר, בדרום תל אביב, בעוטף עזה, וכן, גם לא ביו"ש. 

בשלב זה חשוב לומר כי לו היה מדובר במנהיג בקנה המידה של בן-גוריון או שמיר (בונה עם, או מבצר עם), היינו נכונים לקבל את המשוואה שיש להקריב אינטרסים גיאוגרפיים, משילותיים, וביטחוניים עבור משילות נתניהו, ולשלם מחיר של תיאוריות מצחיקות, שכן עצם היותו מנהיג מדינת ישראל מהווה מעשה הצלה - אך עיתונאיי המגזר לא קיבלו הנחת יסוד זו - וגם אני לא.

 

כשקו עיתון המחנה הלאומי מבוסס על דמיונות (שמרנות ימנית), ועל שקרים (מנהיג בקרב על הגמוניה - הקרב הוא בין פרקליטות וממשלה, לא בין ייצוגים של ציבורים), מבלי לאתגר את עיקרון השרידות של נתניהו, בלי לנסות ולייצר אוונגארד רעיוני כלשהי החורג מפנטזיה ואפולוגטיקה, איך הציבור הימני-המשכיל-ישראלי לא יקנה את הסחורה של שקד ובנט - לטוב ולרע?

התשובות לעורך הראשי.