דעה: חלומותיי על נתניהו - שבת אחרונה עם ביבי ברחביה

איני חש שמגוריי בצמוד לבית רה"מ בימים האחרונים לכהונתו ממקמת אותי בצומת בו מתרחש מומנט היסטורי כלשהו.

אני כותב זאת דווקא מתוך ידיעה שהתהליכים ההיסטוריים המשמעותיים שהתרחשו ב-12 שנות נתניהו החולפות, גדולים בכמה מונים מאשר המאורע הנקודתי של עזיבתו הצפויה את רחוב בלפור בשבועות הקרובים.

אף על פי כן, ב-2 הלילות החולפים ביבי מופיע בחלומותיי. וטרם קרה לי כדבר הזה.

בחלומי הראשון אני מתקשה להיזכר, אך הוא התרחש בסיטואציה ביתית ונורמטיבית בעודי צופה בהתרחשות כאורח במעונו של ראש הממשלה החש עצמו כי סופו הפוליטי קרב.

את חלומי השני, מליל אמש אני זוכר היטב. נתניהו שכב בכיכר מרכזית בישראל ולמרות זאת נראה כמי שמצוי על טלאי דשא ובתנאי שטח, הוא הוקף מצלמות ועיתונאים.

מכוסה בשמיכת חייל עד צווארו, עטוף בשק שנה, הוא לגם מבקבוק חצי ליטר של גולדסטאר כשהמצלמה תופסת את ידיו השריריות.

התמונה הייתה ברורה - נתניהו החזק, יצא לנופש-שדה אך התחושה המשימתית אפפה דמותו - או לפחות כך ביקש להצטייר בעיני הסובבים.

עבור מרבית בעלי הנפש הפוליטית זוהי שבת של שמחה או סיוט, עבור רבים אחרים של עייפות.

מתנגדי נתניהו (כדני יתום מוקדם יותר היום בטוויטר) עולזים על היותה השבת האחרונה של ביבי בתפקידו.

תומכי נתניהו מסוייטים על כך שמדינת ישראל בדרך לממשלת כלאיים מוזרה בהחלט.

מעטים המסוגלים להביט במציאות בלא עייפות, שמחה או סיוט.

אלא בצורה שקופה ונייטרלית.

לנסות ולעשות סיכום של 12 שנים - תוך מבט קדימה בלי לשפוט ולהתנבא לחינם.

אני עולה בקפה השני האהוב עליי בירושלים.

זה שלמול המחלקה לארכיטקטורה במרכז העיר.

במעלה הרחוב אני תוהה על אלה שהקדישו את העשור האחרון של חייהם או לפחות את 6-7 השנים האחרונות לסילוק נתניהו מהשלטון.

חוזר בדמיוני לקפה 'קסבה' בפלורנטין בו שמעתי לראשונה במעוז האנרכיסטי של יגאל רמב"ם וחבורתו, על פרשת הצוללות מהדקומנטריסטית ההיא ענת. 

מגלגל בראש את מגילות ההדלפות של החוקרים והפרקליטות, את כותרות העיתונים, את האובססיה קומפולסיה (וקולמוסיה) של תומכיו ומתנגדיו.

תוהה על מאות הפעמים ששמעתי מאחיי הימנים "אין עוד ברירה" "אין מנהיג יותר טוב" - ותוהה לעצמי - איזה בזבוז זמן ואנרגיה מטורף כל זה היה.

השורה התחתונה: בנימין נתניהו אינו מושחת פלילית, הוא מושחת מוסרית, שחיתותו המוסרית הייתה בין היתר הזנחתו הפושעת של אותם הגורמים שעורפים עתה את ראשו בצדק או שלא זו כבר שאלה נפרדת שלא נוכל להתייחס לה בשל תנאי השטח שנתניהו עצמו יצר עבורנו ב-12 הנשים החולפות.

וכך אני חוזר לסטודנט לתואר ראשון שהייתי כשנתניהו נבחר בשנית לראשות הממשלה.

לא הייתה לי אשליה רגעית אפילו שינהיג איזשהו דבר ימני במדינה.

לא התיישבות, לא סיפוח בקעה, לא שמירה על הסטטוס קוו (שכבר מזמן בצד החילונים הקיצונים באמצעות ביהמ"ש), ובטח שלא הרתעה צבאית.

וכך אני תוהה כיצד הבעיה אצל נתניהו הייתה מוגבלתו.

בעצם הוא היה הגבר האולטימיטיבי - אחד שלא מסוגל לעשות 2 דברים בו-זמנית.

לא יכל להפוך אותנו למעצמה כלכלית - וגם לטפל באיום המסתננים.

להפוך אותנו לגורם דיפלומטי חשוב - וגם לטפל באיום המשפטי שהפך קיצוני וחודרני מאי פעם דווקא תחתיו.

לנטרל את המדינה הפלשתינית - מבלי שתחתיו חמאס וחיזבאללה התעצמו תחתיו יותר מאשר תחת כל ראש ממשלה אחר ביחד.

נתניהו היה מוגבל מאוד - ובזה אולי צודקים מתנגדיו - מאידך, זה לא אומר שהוא מושחת פלילית.

אולי מוסרית בשל השקר הפתולוגי של "מנהיג ימני לאומי".

מילה על שקד ובנט - רבותיי, השניים הבינו טוב מאוד חוק-טבע פוליטי בישראל.

מנהיגי הימין נוטים לשקר למצביעיהם, ומצביעיהם יעריכו זאת אם לשקר תתלווה מידה מסוימת של כריזמה.

יש לי כבר טור מוכן של 600 מילה בנושא (עם עשרות הבטחות שהופרו על ידי מנהיגי 'ימין') מבגין ועד בנט (נתניהו מככב בראש טבלת מפרי ההבטחות).

לכן הצמד הבין משהו רציני, הוא הבין שהציבור הימני חסר כל עמוד שדרה אידאולוגי החורג משאלת המדינה הפלשתינית. כל היתר - Open Game. וזה כולל את זהותה היהודית של המדינה, את חופש הפרט, את ריבונות העם, ואפילו את רעיון הניצחון הצבאי - את כל אלה "מנהיגי ימין" יכולים להשפיל במידה ויש מנהיג כרזימטי מאחורי ההשפלות. אין ברירה המנטליות של המצביע הימני בישראל היא זו של תומך נאצר במצרים.

ב6-7 השנים החולפות, מאז בחירות 2015, המדינה שלנו לא באמת התפצלה ל-2 כתות, ל'רק ביבי' ול'רק לא ביבי'.

עובדה אני עצמי מעולם לא הסכמתי להתפצל כך. 

היה טוב בביבי והיה רע בביבי.

אבל הטוטם הזה ששמו ביבי. אם להיות כנים, סחף את המדינה שלנו כולה אל סחרור בלתי רציונלי שהדגים את כל מה שמטומטם וחסר מעוף בנו - מנטליות של שטעטל.

הימין היה מטומטם בחושבו שביבי מנהיג ימני, השמאל היה מטומטם בחושבו שביבי אנטי-דמוקרט או מושחת פלילית.

בין לבין , את ענייני הפנים הוא נתן לפרקליטות ולמשטרה לעשות בהם כרצונם. 

את הכנסת הפך לחצר האחורית שבה הוא שולט (אבל שמימלא מלבד ענייני תקציב משוללת כוח).

את ענייני החוץ ניהל בצורה לא רעה.

והכלכלה תחתחיו צמחה יחסית לא רע (עבור רבים לפחות) 

בינתיים בגזרה הביטחונית לא הייתי אומר שקרה משהו טוב.

וזאת מבלי לדבר על האיומים הדמוגרפיים הקשים והכמעט בלתי-הפיכים לאופיה היהודי של המדינה תחתיו, במקביל להתעצמות זרועות הפרקליטות ולדעיכת אתוס ההתיישבות.

סוציולוגים והיסטוריונים יצטרכו לתת את הדעת כיצד רבים וטובים בארצנו נסחפו לטירוף הביביסטי והאנטי-ביביסטי.

נכון לעתה, בוא נראה מה הממשלה החדשה תעשה - במילא המשפטנים ישלטו גם בה.