בחזרה לנקודת ההתחלה - פרופסור יואב גלבר
לפני 101 שנים, בפסח שנת תר"ף (1920), התחולל בירושלים הפוגרום הראשון בארץ-ישראל בתקופה המודרנית.
מלבד חמישה יהודים שנרצחו, הביטוי העיקרי של הפוגרום היה שורה ארוכה של מעשי אונס, ביזה וונדליזם.
המותקפים היו ברובם המכריע אנשי היישוב הישן שחיו דורות בדו-קיום עם הערבים, ואפילו אם דנה וייס ועמיתיה במועצת חכמי האולפנים היו מתאמצים בכל כוחם, לא היו יכולים למצוא רמז לסימטריה או לפרובוקציה כלשהי מצדם.
הארץ עדיין היתה אז תחת משטר צבאי בריטי, והצבא נערך בבקעת הירדן לקדם פלישה בדווית והופיע בירושלים רק ביום השלישי לפוגרום.
כעבור שנה, במאי 1921 (תרפ"א), פרץ גל של פוגרומים בירושלים, ביפו ובתל-אביב. הם בוצעו בערים על-ידי אספסוף ונלוו להם גם התקפות של בדווים על פתח תקווה, חדרה ונקודות יישוב נוספות.
המטרה גם הפעם היתה חיי יהודים ורכושם.
כבר אז נמצאו לפורעים מליצי יושר אחדים, בדומה לחלק מחכמי האולפנים כיום, שרמזו כי מצעדי ה-1 במאי היו פרובוקציה בולשביקית, או כי המכנסיים הקצרים שלבשו החלוצות שצעדו במצעד פגעו ברגשותיהם הדתיים או השמרניים של הפורעים ושולחיהם.
משהו דומה במקצת להצדקת התקפות על יהודים היום בגלל כיפותיהם או ציציותיהם.
אחרי כמה שנות שקט יחסי, פחות או יותר, התפרץ גל שלישי של מהומות והוסיף קווי דמיון ומתאר נוספים להתנגשויות המאוחרות יותר בין יהודים וערבים בארץ.
הגל הזה, הידוע כמאורעות תרפ"ט (1929), הוסיף למאבק בין שני העמים את המוטיב הדתי והכניס לתמונת הסכסוך את הכותל המערבי ובעקיפין את הר הבית.
מן הגל הזה התפצלו גם שני הנרטיבים המנוגדים של הסכסוך, שכרגיל שניהם אינם מדויקים אבל לא בזה נעסוק כאן.
ההתפרצות של המאורעות באוגוסט 1929 היתה אחת ההתפרצויות הבודדות בתולדות הסכסוך של גל מאורעות או מלחמה שלא תפסה את היהודים בהפתעה.
מתיחות היתה באוויר כבר זמן די רב, ההכנות היו ידועות ואפילו העיתוי היה צפוי. אם היתה הפתעה היא היתה בהתמשכותן (שלושה שבועות ויותר), בפריסתן (על-פני כל הארץ, מחברון ועד צפת), בעוצמתן (שני מעשי טבח המוניים, כמה מושבות (הרטוב, באר טוביה) שנעזבו ואחר כך נבזזו ונשרפו והתקפות על שכונות בכל הערים היהודיות והמעורבות), ובעיקר בשנאה היוקדת שהתגלתה בהן מצד הערבים כלפי היהודים ובפעולות נקם ותגמול ספורות מצד יהודים.
תרפ"ט אמנם לא היתה "שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" כאבחנתו של פרופסור ירושלמי שלא ארחיב כאן עליו ועל שיטות עבודתו, אבל למאורעות שהתרחשו בה היו השלכות חשובות על התפתחותו של הסכסוך.
שלושת גלי המהומות בשנות העשרים התבססו על התפרצויות המון חמוש בנשק קר (חרבות, גרזנים, פגיונות, סכינים וקלשונים) שלא התקיים לפני התפרצותן והתפזר אחריהן. אם מישהו ירה על ההמון הערבי היו אלה יהודים מעטים שהחזיקו בנשק, ובעיקר כוחות הביטחון הבריטים. הלקח של ההנהגה הערבית מן המאורעות היה שאין די בזעם ההמונים לבלום את התעצמות המפעל הציוני.
ערביי הארץ ביקשו לגייס לעזרתם את העולם המוסלמי בסיסמת אל-אקצה בסכנה, החלו לגייס כספים ושלחו משלחות לרכוש נשק חם בארצות השכנות. בה בעת החלו להתארגן ולפעול כנופיות חמושות דוגמת זו של עז א-דין אל-קסאם, שמילאו את התפקיד המרכזי בהתפרצות הבאה בשנת 1936.
המאורעות סימלו את כישלון משטרת המנדט, ולא פחות מזה את חולשתו של ארגון ההגנה, שלאחר תשע שנים לא הצליח להתפתח ליותר מקונפדרציה של מיליציות מקומיות ולמעט הדיפת התקפה אחת (על חולדה) נכשל בהגנה על היישוב. המאורעות והשלכותיהן פיצלו את התנועה הציונית, חוללו בה משבר מנהיגות והביאו לעלייתם של כוחות חדשים למרכז הבמה הפוליטית שלה: תנועת העבודה משמאל והתנועה הרוויזיוניסטית מימין ולמאבק חריף ביניהן בלשון שלא היתה מביישת את תומכי ביבי ומתנגדיו בשנים האחרונות.
אחרי המאורעות החלה להתגבש ההכרה בקרב ההנהגה הציונית, במיוחד זו של תנועת העבודה, שההתנגדות הערבית למפעל הציוני איננה פרי הסתה של אפנדים החוששים למעמדם והשפעתם. היא ביטוי של תנועה לאומית מתעוררת, טען בן-גוריון, גם אם מאפייניה שונים מאלה המוכרים מאירופה. בחוגים של אינטלקטואלים ההכרה הזו הביאה לרפיון, להלקאה עצמית ולמחשבות על ויתורים מרחיקי לכת לערבים. "בעלי הבתים" כפי שנקרא אז הימין האזרחי-כלכלי (להבדיל מן הרוויזיוניסטי) המשיכו לדבוק בדרכים מסורתיות של ניסיונות לקדם את הדו-קיום עם ערביי הארץ, כמו הקמת מפלגה ערבית שתדגול בו, שיחוד נכבדים ערבים שאולי יקימו אותה או פרסום עיתון בערבית שיסביר את הברכה שמביאים היהודים לארץ וליושביה. כל זה כבר נוסה ונכשל בשלושת העשורים הקודמים, והחוגים האלה איבדו במהירות את השפעתם על עיצוב יחסי היהודים והערבים בארץ.
אחרי מאה שנים והרבה מאוד שינויים שחלו במהלכן, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. אין פירוש הדבר שיתחיל עכשיו מעגל שני מאותו הדבר, כי ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה ̶ ההקשרים והתנאים משתנים ̶ אך לא כן העקרונות. מאה שנים אנחנו מנסים בדרכים שונות להכחיש, להסתיר או לטשטש את העובדה שהצד השני רואה בנו ובאופן שבו אנו רואים את עצמנו ישות בלתי לגיטימית שבאה לגזול ארץ מיושביה. יחידים בצד השני יכולים להיות פרגמטיים, להודות שאין בכוחם כרגע לשנות את המצב ולהפיק ממנו את מרב התועלת בקידומם האישי. זה לגיטימי, ומבחינתם אינו סותר את ראייתם אותנו כבלתי-לגיטימיים. כדאי לזכור זאת כאשר גל של חנופה לערבים שוטף את מועצת חכמי האולפנים וגל נגדי עכור שוטף את הרשתות החברתיות. אפשר וצריך לפעול למען דו-קיום פרגמטי. אסור להפריז בציפיות ממנו.
תחושת השותפות מעבר לדו-קיום פרגמטי ניזונה במידה רבה מאשליה: קיומו של עם ישראלי. אין חיה כזו. ישראליות היא אזרחות ודרכון, לא לאומיות. אף ערבי או דרוזי בישראל לא יזדהה כ"בן הלאום הישראלי", אלא כדרוזי או פלסטיני. גם חלק גדול מן היהודים רואים עצמם כבני הלאום היהודי אפילו שאינם דתיים. לכל קבוצה לאומית כזו יש עבר, תרבות ושאיפות שונות ולעתים סותרות. ה"ישראליות" המומצאת היא השלב הראשון בדרך להפיכת מדינת הלאום היהודית למדינת כל אזרחיה שהיא לאמיתו של דבר מה שנקרא פעם מדינה דו-לאומית. בקצה הנגדי, השארת המונופול על היהדות בידי הרב קנייבסקי ומשמשיו, או בידי התנועה המשיחית חסרת המשיח על גבעות יהודה ושומרון, זו שהחליפה את פולחן השם בפולחן האדמה, הופכת את מדינת הלאום היהודית למדינת הדת היהודית האנטי-מודרנית.
בימים רגילים, מעטים מאתנו מוטרדים משאלות "גבוהות" כאלו ורובנו עסוקים בשאלות פרנסה או היכן נבלה את חופשתנו הקרובה. בימים בלתי-רגילים, בעתות משבר ומבחן כמו השנה וחצי האחרונות, שתי המוטציות האלו בולטות וזה הזמן להתמודד עמן. אל תצפו להתמודדות כזו במועצת חכמי האולפנים ובטוויטרים למיניהם. אם "הנאורים" רוצים שינוי, עליהם לחדול מן השכנוע העצמי, לרדת אל העם ולשכנע אותו שנאורותם אינה התנשאות.
