יום הזיכרון - מבט היסטורי: לאן שלא נביט מלחמת ששת-הימים ויוה"כ הן שעיצבו עד ימינו את דמותה של מדינת ישראל

כולנו קראנו את סיפורי הגבורה, את מעללי המלחמה, את השמחה, ואת ההלם , את השכול ואת ההדר שפגשו בישראל של יוני 1967 ואוקטובר 1973.

בכל שנה אנו מגלים ביום הזיכורן מסמכים חדשים השופכים אור על אותם ימים שבהם מדינת ישראל עמדה בשעות הגורליות ביותר לקיומה, סכנה שעמדה הן ביוני 67 והן באוקטובר 73.

מסופר כי כאשר הנרי קיסינג'ר נחת בישראל שלאחר 1973 הוא ראה "עם שבע מלחמות הצמא לשלום", חודשיים לאחר אותה מלחמה שכמעט והשכיחה את הישגיה ההיסטוריים של מלחמת ששת הימים, ושזרעה מבוכה וחוסר אמון בעם, סיפר יגאל אלון בישיבת מרכז מפלגת העבודה כי הוא מקווה שביום מן הימים תהיה זו "מלחמת השלום"; קרי, המלחמה שפרצה דרך למשא ומתן בין מדינות ערב וישראל - ואכן ב-1977 עם ביקור סאדאת התברר כי צדק אלון - מלחמה זו אכן סללה את הדרך למשא ומתן ישראל מצרי (שהחל עוד בהסכמי הביניים של 1975).

בימים שטרם אוקטובר השחור נראה כי לא היה אתגר שישראל הגדולה לא יכלה לו.

מתעלת סואץ ועד הגולן הסורי השתרעה המדינה שכונתה בפי רבים "המעצמה הרביעית". בין לבין עמדו התנועה למען א"י השלמה, ומאידך התנועה לשלום ולביטחון שייצגו את הפילוח בדעת הקהל בין ניצים ויונים.

אך לאחר המבוכה, ניפוץ המיתוסים, הזעם הציבורי, ודחיית הבחירות שבסופם הובילו לתנועת המחאה שגררה את התפטרות ממשלת מאיר, הגיעה גם שעת חשבון הנפש - הכאה על חטא, ובירור רעיוני.

שמעון פרס, אז שר ההסברה בממשלת מאיר, סיפר אז כי ישראל שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים לחמה למעשה ב-4 מלחמות שונות בשש שנים. 

מלחמת ששת הימים עצמה; המלחמה בארגוני הטרור שלאחר מכן; מלחמת ההתשה; ומלחמת יום הכיפורים. אכן היו אלה שש השנים שעיצבו אותנו.

מדינת ישראל מאז ועד היום רדופה על ידי צמד מלחמות שהפכו כל אחת מסיבותיה לקו פרשת המים של הסיפור הישראלי.

מלחמת ששת הימים עיצבה את גבולותיה הגיאוגרפיים החדשים של ישראל, ומלחמת יום הכיפורים עיצבה את גבולות השיח הפוליטי.

הראשונה ביססה את מעמד ישראל בין אומות העולם לא עוד כמדינה קטנטנה ורדופה, אלא כדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא כמדינה "פתוחה, אשר פולשה וגילתה והתגלתה לעולם", מתנדבים מכל העולם הגיעו להתרשם מהפלא הציוני. מהאימפריה הקטנה שנוצרה בלב מדבר. 

מאידך מלחמת יום הכיפורים ביססה את תנועות המחאה החוץ-פרלמנטריות, את רוטינת ועדות החקירה, וכמובן את קריסת מפלגת העבודה על רקע עליית המשפטיזציה באותן שנים שלחאר ועדת אגרנט.

כל אלה, לצד השכול, הן תופעות עימן חיים אנו עד היום.

אכן דמותה של ישראל נצרבה באש המלחמה.

גבולות השיח הציבורי כולו עוצבו על ידי מלחמת ששת הימים שחילקה את השיח הפוליטי דווקא על פי עמדות טריטוריאליות יותר מאשר נושאי תרבות וכלכלה כפי שהיו עד יוני 1967.

ומאידך, מיתוס הצבר שנוצר במלחמת העצמאות, קרס ב-73, בעוד מיתוס הממלכתיות אף הוא התערער באותה שעה קשה.

מאז ועד היום, החברה הישראלית, הן במערכת החינוך שלה, והן במערכת המשפט ובסדרי המנהל - מצויה בשכחה מתמדת. 

בהתקדמות אינסופית אל עבר העתיד והסנסציה, מבלי להעניק חשבון היסטורי ועמוק לא רק לאירועים הדרמטיים המשתקפים בדברי ימיה אלא גם בהשלכותיהם על דמותה עצמה.

אולי העיתונאים, אותם אלא שהכתירו את ישראל כמעצמה אחרי 67, ושגזרו את דינם של הפוליטקיאים אחרי 73, הם אלה שקל להם לסחוף את הארץ אחר הסקופ האחרון.

אולי השנה, בין סיפורי הגבורה והשכול, יוכלו ללמוד מעט ענווה היסטורית, להתבונן בעמקות במי שהיינו ובמה שהפכנו.

לא לחפש את הסנסציה האחרונה, את הכרת הכתרים, להביט בעומק התהליכים, לקרוא, לחקור, גם אם הם עצמם לא חלק ממשפחת השכול הישראלית האחריות לזכור ולא לשכוח מוטלת על כולנו וכך גם הצורך להתמודד עם המציאות שצמד המלחמות הגדולות יצרו במדינת ישראל.