פרשנות: דגל בחצי התורן - צליליה של אימפריה בנפילתה

נתחיל בחפירה על מוסיקה אמריקנית, אולדיז, ובוב דילן (לפני הפוליטיקה)

בין דיינר אחד למשהנו מתנגנים להיטי ה'אולדיז' (Oldies 'הישנים') הרודפים אותי בצורה קומפלסיבית.

ברדיו, במכולת ה-CVS, בעמדת הפמפום של תחנת הדלק, בחנות הסלולר (כאן עוד יש כאלה) וכמובן איך לא - בדיינרים עצמם.

אך משהו מוזר קורה לאולדיז באמריקה. הם נמצאים בעיצומו של תהליך אבולוציוני.

בדיינר אחד הם יכללו שירים שהוקלטו עד שנות ה-80 (קרי עד שנת 79), בדיינר אחר, מדובר בשירים שהוקלטו עד שנות ה-70 (קרי עד 69), כך גם בתחנות הרדיו. למעשה, אין הסכמה להגדרתם.

אגב, סימן לדגנרציה האמריקנית מעבר לחוסר היכולת להגדיר את אדני התרבות המוסיקלית המקומית, היא שבוב דילן, ניל יאנג, גורדון לייטפוט ודומיהם משום מה הועלמו מתחנות הרדיו המנגנות את הז'אנר, כנראה משום שקשה לאמריקנים להתייחס לטקסטים מורכבים מעבר לרמת הבילי ג'ואל.

השורה התחתונה, ההגדרה לאולדיז' מתרחבת.

לדוגמה: לפני 15 שנה, 'אולדיז' כללו פזמונים שהוקלטו בימי השפל-הגדול, מלחמת העולם השנייה, ושנות החמישים המוקדמות - מוסיקת 'הדור הגדול'.

עתה כזכור ההגדרה כוללת את דור ויאטנם.

אך האולדיז לא לבד, גם ההגדרה ל"קלאסיק-רוק" הצעיר הולכת ונמתחת. תחנות הרדיו החשובות משמיעות את להיטי שנות ה-90 של 'פרל ג'אם' ו'גאנז אנד רוזס' תחת קטגוריה זו.

אובדן הפרופורציות מסביר מדוע בספרו האוטוביוגרפי 'כרוניקות', דילן הקדיש עמודים שלמים לשמות זמרי המיסיסיפי-בלוז האלמוניים והנשכחים.

זמרים שחורים שהגיעו לגלי האתר של 'רדיו דולות'' שהשפיעו על דילן הילד נמנו משום רצונו לשמור את האולדיז אולדיז.

הוא ביקש להגן על התרבות מהזמנים שהוא עצמו ניבא והאיץ השתנותם.

מה שהפך את ז'אנר הפולק (עליו אמון דילן) לכה חשוב ויציב מהאולדיז והרוק הקלאסי היא יכולתו לגולל מילים בצורה סיפורית המזוהה עם צליל עממי וזיכרון קולקטיבי, בין אם במסגרת רומנטית-אידיאלית ובין אם בתיאור  נופי-אנתרופולוגי, וכך בשונה מהפופ, הרוק, והמוסיקה הקלאסית אין לחשוש לאובדן האותנטיות שבשפתו.

וכאן מהכרונולוגיה הגמישה של האולדיז, לטבע האפולוני והנצחי יותר של הפולק, אנו מתחילים לגעת בפוליטיקה.

בשביל מוסיקת פולק איכותית, צריך אנשי-עם בעלי חוש יצירתי ואמפתיה.

בשביל אנשי-עם עם איכויות אלה יש צורך בחופש.

קיומו  של חופש זה באמריקה , הוא הסיבה שמושג Folk באמריקה הוביל למוסיקה ברוח תנועת זכויות האזרח, ובגרמניה אותו מושג הוביל למחנות השמדה.

באחד חופש יצירתי היה יסודי לפוליטיקה ולתרבות (אמריקה), בשני (גרמניה) הוא היה זר לה.

עתה אמריקה מאבדת חופש זה, לא רק בגלל שאינה מסוגלת להגדיר בצורה נורמטיבית את סוגי הקלאסיקה שלה (זהו רק סימפטום לטמטום הדורות), או בגלל שאינה מייצרת מוסיקיאים וכותבים ברמת דילן, אלא משום שצורות השפה וההתנהגות בחברה הזו הופכות היררכיות יותר ויותר, מה שמצריך להפוך גם זבל של שנות ה-70, לקלאסיקה.

הזיות הסטודנטים של שנות ה-60 על היות אמריקה אומה מדכאת, הפכו לנבואה המגשימה את עצמה לא מול תושבי ויאטנם - אלא מול אזרחי אמריקה עצמם דבר המתבטא בטעם המשותף.

(ואל תתנו לרנסנס הפולק אינדי של אמצע העשור הקודם לבלבל אותכם מדובר במשב-רוח בעל אותנטיות של סבתא עיראקית המצולמת במחניודה עבור כתבה של אילן לוקץ').

הצעירים לשעבר שלחמו נגד אי צדק בבית ובחוץ, החלו מתוך נוחות בורגנית לייצרו בעצמם מאז שנות השמונים.

בעולם זה, מוסיקת המורדים הפנטסטית רומנטית של הזפלין או רצח האב של הדורז, בדמדומי מלחמת ויאטנם של אלה הבזו ל"אולדיז" ולעולם ערכיהם, הפכה בעצמה לאולדיז.

והיסודות המכוננים של הפולק נשכחו.

במקביל הסטודנטים הבכיינים והמפונקים הפכו לעדת כמרים שתלטנים.

מה שמזכיר את העובדה שהסיקסטיז החלו בניסיון לבצע רסטורציה לעידן הג'פרסוני באזור במערב התיכון,  ונגמרו במאויזם, או בדיסקוטקים רוווי קוק.

אין כל זה חדש.

הדקדנס האמריקני שהחל בסלוני הריקוד של שנות ה-20, ורק הלך והחמיר עם תרבות הנעורים של שנות החמישים והשישים, ושלאחר עליית התנועה הפמניסטית הפך לגזר דין מוות על 'המשפחה האמריקנית', הכריח את מימדי הזיכרון שבימי השלום המנוון להפוך לגמישים יותר והקשה על חדירה רגישה לעומק ההוויה האמריקנית כפי שביקשו דילן, באאז, ולייטפוט.

לא רק הזיכרון השתנה בתקופה זו אלא ערכיו.

כך התאפשר ריקון התרבות, והפיכת כל סגנון לאובייקט עבור נוסטלגיה וקיטש למען התרפקות מדומיינת הנחושה לשכוח ולא לזכור את ראשית התנועה האמריקנית.

אולי זה למה לא מנגנים מוסיקה חיה ברדיו בסגנון פולק - כי כבר אין מי שיספר את הסיפור.

במקביל נראה כי המסורת מועברת בתחומים מלאכותיים וחולניים באמריקה, ובפער שבין חדשנות ומסורת משגשגים לא המוסיקה והספרות, אלא בעיקר תחומי הנימוס, הציות, ההתנהגות, המיסוי.

אכן, רק בתחומי השיעבוד עולם כמנהגו נוהג.

אחד היחידים שבישר על כך היה דווקא ברוס ספרינגסטין במספר אלבומים המבטאים את המגמות הללו. ואכן נראה כי הוא בידידותו עם אובמה כושל להבין את הסוף המתמשך שהוא ביטא בשיריו הנוגים.

כיום המשחק החופשי בהגדרות זמן וצליל באמריקה מעיד כי הכל מותר מחד בתרבות בכדי לשמור על מראית עין של המשכיות בזמן בלבול, בעוד מאידך אם נסתכל על הפוליטיקה האמריקנית, נראה כי הכל קשיח ואסור.

כאן טמון כבר כלב אובדן הדרך.

הזנות והמתרינות התרבותית של אמריקה, בליווי מה שליברלים כגלן גריוונאלד, ונעמי קליין רואים כעריצות הפוליטית הנוצרת בארה"ב, הופכים את אמריקה לאומה בעלת סממנים של פיצול אישיות דיכאוני-מאני.

המסורת הדמוקרטית משתנה לשלילה, והמסורת המוסיקלית ספרותית לא מפגרת בהרבה אחריה ומצויה בעצמה במאבק נואש לשימור ההופך לנוסטלגיה פרועה וחסרת בהירות, במקביל להתדרדרות הצלילים.

זו אמריקה המכינה עצמה במודע או שלא למפולת.

הקיטש של האייטיז אולי סימן את גזר הדין התרבותי, אך לפחות היה בו משהו עתידני וסנטימנטלי שהתלווה לשיאה של תנועת השמרנים של רייגן.

עתה הקיטש הפך לנוסטלגיה, ורייגן למפלצת.

אינרציה זו של רצח אב ובלבול תרבותי, נובעת בעיקר מתסביך קתולי (הרוצה אובייקט יציב בתוך מערכת גם במחיר הפיכת התוצר ולא המייצר לאלוהים) ויהודי-סוציאליסטי (שאיפה חולנית לצדק קוסמי) אלה מתדלקים את שפת ההצדקה וההשתקה של מערך הכוח הקפיטליסטי-פדרלי המייסד עד לשקיעתו הקרבה, ולשקיעת אמריקה כולה - בין אם לצלילי לד זפלין או בילי איידול - לא ברור כמה זה משנה כבר.

להיסטוריונים שביננו, ברור כי אנו חיים קצת בעידן ניאו-אפלטוני, כשנצרות קתולית מתדפקת על דלתות המחשבה ופיגור ושכחה קולקטיביים הם במרחק פסיעה חרדיתית אחת המתחפשת ל"נורמליות".

וכמו שהניאו-פלטוניזם, והקתוליות הובילו לימי ביניים ולקריסת רומא.

כך המרקסיזם-התאגידי, שככל סינתזה של סתירות מינה וביה, וככל דו-פרצופית חסרת חירות, סטטית ושתלטנית שבני אדם מתעטפים בה, תטוגן באמצעות קרני שמשו של עם אחר, של פולק אחר בעל רוח חופש ויצירה, תוביל לקריסת אמריקה.

במקרה זה איני מדבר על האומניות, אלא על הדולר, שכנראה יקרוס עד סוף 2022, והשאלה האם זה יקרה לצלילי רוק קלאסי או אולדיז אינה רלוונטית.

אם תבקשו להבין את תנועת ההיסטוריה נסו להבין את פעולות ומטרות האנשים בהיקשר הכלכלי והרעיוני שמלבד בעמק הסיליקון, ובשדות הנפט, פועלים במערכת כלכלית הגדולה מהחזון החברתי, שגם הוא במקומות אלה מבוסס על כוח ורווח.

עוד סימן לדגנרציה, כשהממון והחזון לא קשורים בכל רבדי העם - קרי במעמד הבינוני.

ולקראת הסוף, אם תבקשו להבין איך זה קרה.

מה הם היסודות שהפכו  את אמריקה לפריכה.

הרי ששלוש תנועות רעיוניות שחדרו את הקונצנזוס האמריקני במאה ה-20 ושלא נעים להודות בכך, אך שלפחות באחת מהן, לקהילה היהודית יש תרומה נכבדת המה אחראיות לכך.

סוציאליזם, תיאוריית הגזע, וממסד-המערכת הפדרלי.

הסוציאליזם:

לצערנו הרב לא מעט מהגרים יהודים נטעו את זרעי ההרס בחברה האמריקנית בתנועת הפועלים של שלהי המאה ה-19, מאז נכדיהם שיווקו אותה לכל מקום מאוניברסיטת ייל, התקציב הפדרלי, ועד חדר המנהלים של נייק תוך ניצול כמובן של מדינות עולם שלישי.

אנשי תיאוריית הגזע:

אנשי תיאוריית הגזע היו בתחילה כמובן לבנים גזעניים, אך משנות השבעים דווקא השחורים הגזעניים ובעלי בריתם מוכי החרדה והאשמה חדרו לא רק לתאגידים, לממשל, אלא כמובן לאוניברסיטאות ובתרבות המישטור הייחודית והאנטי ליברלית  שלהם מדרדרים את אמריקה לברבריזציה פופולרית.

לבסוף, מעל כולם מנצחים אנשי ממסד-המערכת הפדרלי:

הם, בשיתוף תאגידים בעלי תרבות עבודה היררכית, מאוישים בלבנים שאיבדו את האתוס הפרוטסטנטי עוד בטרם נולדו, פונקציונרים ברמה גבוהה ותו לא - שנאמנותם הינה למערכת כוח, ושמקוריותם נתונה לפונקציות ותדמית ולא לתנע וחזון.

והנורא מכל היא השפעת אלה על עולם החינוך והחיברות האמריקני.

שעבר מפלורליזם ופרגמטיזם, לדוגמתיות רליטיביסטית מחד, ועד לדת הגיוון מאידך.

המערכת הפדרלית שהפכה לסיוט פוקויאני, הפילוסופיה הסוציאליסטית שהפכה לנורמה, והתפיסה הגזענית שהתהפכה מלבן לשחור, מסבירים מדוע טענתי שהיטלר, מרקס , ופוקו בוואריאציות התאגידיות שלהם הם אמריקה החדשה, ולא אמרסון, ג'יימס ודיואי.

כל האולדיז והרוק הקלאסי בעולם, וגם כל המאמרים דוגמת זה, לא יחפו על העובדה שהיסודות האירופאים הללו חירבו לחלוטין את אמריקה - הם, לא פחות מעליית סין הקומוניסטית, מלחמות העולם, והמלחמה הקרה, אחראיים לנפילת התנועה העצמית האמריקנית.

סוף

בשדה תעופה מקומי ליד העיר הקטנה ניו-לונדון בעלת 25,000 התושבים, (קצת אירוני שניו-יורק קרויה על שם 'יורק' הקטנה שבאנגליה, בעוד ניו לונדון קרוי על שם לונדון הענקית), ראיתי דגל אמריקני בחצי התורן.

ברדיו נשמע טד קרוז מריץ בדיחות טובות על חשבון השמאל, מפמפם אנרגיה בוועידת CPAC, אל תתנו לזה לשכנע אתכם - המשחק מכור לכוחות האנטי-פרוטסטנטים.

הדגל האמריקני הורד בסנטימנטליות פאתטית על ידי מי שגנבו מסנדרס 2 פריימריז, ולכאורה מהנשיא האמריקני את תוצאות הבחירות מעוררות המחלוקת.

עכשיו אותו ממסד מנסה לקחת מביידן את הסמכות לשימוש בנשק גרעיני באמצעות וועדה מיוחדת שיוזמת פלוסי. 

הרבה שאלות פוגשות את אמריקה בתקופה האחרונה, מבלי שניתן לומר שהתשובה כבר לא ברורה.

הדולר הנחלש, שוק המניות מנופח, הבחירות מעוררות מחלוקת, ובזמן שאני צולל לתוך צלחת מזון בגודל צלחת פסח אני מכיר בכך שאין ספק ש"החופש האמריקני לבחור" (Freedom To Choose) הולך ומצטמצם ולכן כל התשובות שגויות.

בעוד כמה שנים, כשדיסטופיית התרבות הזלה, האטומיזציה, הממשל המנופח, והתאגידים בעלי רוח מרקסיסטית יפנו את מקומם, אמריקה תעבור שידוד אחרון.

עתה, זוהי תקופת ביניים בתולדותיה, בטרם תשוב לחברה חקלאית-בנקאית בסגנון שוויצריה (אני בספק), או שתהפוך למדינת עולם שני (סביר יותר).

כרגע אנו בזמזום המבלבל שלפני הסערה שטראמפ ניסה לעצור.

גם מהומות השחורים כאן מבוימות באולפני טלוויזיה.

המגיפה היא תוצר לוואי שאין לקחת ברצינות, המסעדות פתוחות, המלצריות משחקות עם תינוקות, ולא משנה כמה יפציצו את סוריה יש כאן כת מטורפת בעלת תרבות דקדנטית המורידה דגלים לחצי התורן - בזמן שסין שועטת עם רצח עם והשתלטות עולמית.

ממש ככה, כמו בעמוד 6 של קומיקס מרושע.

אנו חיים בעיצומו של קשר שליטה בין כוחות האוליגרכיה האנטי-פרוטסטנטית, קשר שתיקה לגבי יכולתו התפקודית של הקתולי הדמנטי מוקף המרקסיסטים-התאגידיים.

מלחמת האזרחים רק נדחתה, 

שיהיה בהצלחה.