דעה: האם נותרה כיום לציונות-הדתית זכות קיום פוליטית? את התשובה נקבל במערכת הבחירות הבאה בישראל

האחת היא העצמאית, אשר מהותה היא ההיות-בשביל-עצמו; השניה – הבלתי-עצמאית, אשר מהותה החיים או ההיות-בשביל-אחר; האחת היא האדון, השניה – העבד"

(פ. הגל) 

הבריא, השפוי, זה שעודנו צועד בגאון בתוך שטף-נהר-ההווייה ולא נסחף עם זרמיו השונים, חייב לשאול את עצמו מדוע קריאתו של אביגדור ליברמן או מאות ציטטות ופעולות הרשימה המשותפת ובכללן שת"פ עם מרצחים, הילולת מרצחים, דה-הומניזציה של יהודים בשל יהדותם, תמיכה עקיפה באלימות ועוד נמצאים בתוך 'גבולות המותר והמוסר' ומן הצד השני, מיצובו של איתמר בן גביר במקום השלישי במפלגת הציונות הדתית הנו 'חציית כל גבול' ו'אמירה אנטי-מוסרית'? 

לשם כך חייב הסקרן לראות את יחסי המשפיע-מושפע ולנסות ולשאול את השאלה המהותית: "מי מציב את הגבול למותר ולמוסר?"

ההבדל נמצא יחס בין האליטה של הציבור הדתי-לאומי ובין האליטה הישראלית-חילונית. אם ננסה לאפיין את האליטה הישראלית-חילונית אנו מדברים על קבוצה בת כמה מאות אלפים(200,000-600,000, תלוי כמה גבוה מטפסים) ולה מאפיינים תרבותיים דומים: מוצא אשכנזי לרוב, זהות חילונית, בעבר הייתה בעלת אתוס של שוויון וכיום היא בעלת ציווי אתי אינדיבידואליסטי(זכויות אדם), בעבר הייתה זאת קבוצה 'לאומית' אולם כיום יש בה היבטים דקדנטיים שונים כגון חיקוי-מתוך-התבוללות של תרבות המערב וסלידה מכל מאפיין פרטיקולריסטי. קבוצה זאת היא 'המרכז' של החברה והתרבות הישראלית.

המושג 'מרכז' משמש אותי כאן בלשונו של הסוציולוג אדוארד שילס וכוונתי למוקד הסמכות והלגיטמציה שמגייס משאבים ומחלק משאבים, חומריים וסמליים ובמקרה דנן המרכז קובע איך מתנהל הסדר של החברה ומהם גבולותיו. ההוגה האיטלקי המרכסיסטי אנטוניו גרמשי העניק למרכז את התפקיד של 'קובע-כל-נורמות' ובהיבט הנ"ל אליטת-האליטות. לפי גרמשי החברה בנוייה ממערכות של מרכזים ופריפריות אולם ישנו מרכז-הגמוני הקובע את חלוקת המשאבים הסמליים ואת גבולות הסדר החברתי - הנורמות - במובן הרחב של מילה לחברה כולה. ממול למרכז ההגמוני ישנם מרכזי-משנה מעל כל קבוצה פריפריאלית.

 בלשונו החדה תאר זאת:

    "אין מעמד נפרד של אינטלקטואלים אלא לכל מעמד יש האינטלקטואלים שלו. אך האינטלקטואלים השייכים לשכבה שהיא פרוגרסיבית מבחינה היסטורית מפעילים כוח משיכה כה גדול, עד שמגיעים הדברים לידי כך שבניתוח סופי הם מכפיפים למרותם את האינטלקטואלים של המעמדות החברתיים ויוצרים סביבה של סולידריות בהין כל האינטלקטואלים בעזרת קשרים בעלי מאפיינים פסיכולוגיים(יהירות וכו')ולעתים קרובות בעזרת קשרי קאסטה(טכניים-משפטיים, קורפרטיביים)."

כמובן שגרמשי לא היה 'ניטרלי' ומבחינתו 'פרוגרסיבי' משמע בעל הנחות יסוד מטריאליסטיות-מרכסיסטיות, אולם המנגנון שנחשף בעינו החדה-גם-אם-שוגה-ערכית מהדהד לנו את מקומו של אותו חלקיק-אליטה בציבור הדתי לאומי שעל בסיס 'לגיטימציה ל'מעמד' יהיר(אנשים כמו תומר פרסיקו, בוגרי מכון הרטמן ושאר מוסדות דומים במקומם הסוציולוגי) או קשרי קאסטה(ברוך קרא, אביחי מנדלבליט, אלעזר שטרן וכולי) מקבל סמכות מ'המרכז ההגמוני' לכפות נורמות כ'מרכז משנה' בציבור הדתי לאומי. בלשון פשוטה: קבוצה חברתית אחת קובעת נורמות לקבוצה חברתית אחרת.

המצב המתואר וכפיפות האליטה האינטלקטואלית בציבור הדתי לאומי מציב ממול למרכז החילוני פריפריה דתית-לאומית אשר, אשר מקבלת את סמכות המרכז ומעניקה למרכז החילוני הנ"ל סמכות לקבוע נאת גבולות מערכת הנורמות בחברה הדתית-לאומית. בלשון פשוטה – מצביעי יאיר לפיד, מרב מיכאלי, מר"ץ, חד"ש וגנץ קובעים את גבולות המשחק, מצביעי בנט וחלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד המסורתיים המשתייכים לציבור הדתי-לאומי מקבלים זאת בכפיפות ומשחקים בתוכם. 

בן גביר כסטייה וכפירה

במובן הסוציולוגי, מרגע שנגע בן הפריפריה הדתית-לאומית באחד מגבולות 'המותר והאסור' האדון 'הישראלי' זועק חמס והמערכת כופה על נתיניה להתייצב ולגנותו, בסוציולוגית מדובר בקונפורמיזם וזה ששובר את השורה מוגדר כ'סוטה'; כפי שכולנו יודעים זה שיוגדר כסוטה והסטייה בגינה הוגדר כך יגרמו לחורבן סמלי וממשי למעמד החברתי של הסוטה באמצעות כשף. ההגמון החילוני הנ"ל הנו רב-מג אשר מכשף את קהלו בכשפי זעם, כעס שנאה, עד כדי אי-יכולת לחשיבה רציונלית ('פשיסט', נאציסט, גזען ועוד).

 בהיבט הרוחני אין לי אלא להסיק שמדובר בדיאלקטיקה הידועה שבין אדון, המגדיר את המרחב כולו לפי רצונותיו("בשביל-עצמו") ובין עבד("הבלתי-עצמאית") אשר מהותו היא אימוץ הנורמות של 'האדון' ועיצובו-את-עצמו לפיהן.

רבים-רבים מקרב הטובים והנשגבים בציבור הדתי-לאומי(גבעת שמואלים וקטמוניסטים) ובכללם עו"ד מרשימים, דוקטורים, אנשי רוח וחינוך, אצים-רצים לעבר אמצעי הלטיפה העצמי שלהם – החשבונות השונים של הרשתות החברתיות השונות – ולוטפים על דימויים. עוד זה מגנה במילים חריפות ואחר מתריס ומחריף עוד יותר. האחד רואה את קריסתו המוסרית של המגזר והאחר מתאר את העלבון האישי כבן המגזר. האחד מדבר על החורבן של המעמד הערכי בציבור הדתי והאחר רואה איך המגזר הוא פתית השלג הראשון בכדור הענק שיוביל אותנו, היישר, אל 1933. 

בעודי קורא בתמיהה וצופה בלשונם של כל אלה, מצאתי מוטיב חוזר והוא הצורך הנואש לטפס, בתחרות בין מגודלי-אגו, למרומי המגדל המגזרי. הצורך של בן קבוצת מיעוט להחצין את איבתו לקבוצה ממנה בא על מנת לקבל 'הוד', 'כבוד' ו'מעמד' איננו חדש ויש שיאמרו שהוא מאפיין פסיכולוגי וסוציולוגי אימננטי. אני תוהה על בני 'המגזר המוביל' המובלים שוב ושוב, ככלב במושכות בעליו, להגדיר את הפגיעה באינטרס האידיאולוגי והפוליטי שלהם כ'טוב', 'ראוי', 'מוסרי' ו'נכון'. המקבל את בן גביר, ולו לצורך טכני, יהיה לכופר בעיני ממליכי המלכים ומרוממי המעמד.

הקוסמוס הישראלי

תפיסת העולם של האליטה משולה לשמש ואת הנורמות אותן קובעת ניתן לדמות לכוח המשיכה של השמש.

הקבוצה הנ"ל מושלת ומאכלסת את העמדות החשובות ביותר בחברה הישראלית. היא הקבוצה שמגדירה בתהליך בלתי פוסק את 'המותר והאסור' במוסר, את 'היפה והמכוער' באומנות, את 'החוקתי והלא-חוקתי' במשפט ואת ה'ממלכתי' וה'לא-ממלכתי'.

האם שמת לב קורא יקר שלממלכתיות יש אך ורק גבול שמעבר לו דרים 'הקיצוניים' מימין? "למה רק מימין?" תהית - מכיוון שהדור הנוכחי של קבוצה זאת מעולם לא מצא קיצוניות משמאל שלא הכשיר והכיל: שת"פ עם ארגוני טרור, הצדקה ישירה או עקיפה לרצח יהודים, תמיכה בביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל, הכפפת מערכת החוק הישראלית למערכות גלובליות לא נבחרות ולא מייצגות, פמיניזם רדיקלי במודל שמרב מיכאלי מציעה, הכשרת האדם שהציע טרנספר של ערבים מואדי ערה ושת"פ עם לאומנות פלסטינית, הכל קיבל הכשר מיוחד.

סביב 'השמש' סובב פלג-חקייני מהמגזר הדתי. חברי הפלג הנ"ל הולכים ומאמצים עוד ועוד מוטיבים ממארג העמדות והנורמות של האליטה המדוברת בעודו נתלה במאפיינים סוציולוגים ריקים. הנה זה תרמיל-של-אפונה שנתרוקן מתכנו, מעמדה של הקבוצה הנהגה אך תוכנה כאחרון הסריסים.

אם בעבר הוביל המגזר מאבק בדקדנס שאחרי תשל"ג, מאבק שהוליד את פרץ האנרגיה והעוז האחרון של המומנט הלאומי היהודי בהתיישבות ביו"ש, מופיע עתה פלג רעיוני הולך וגדל שבמהותו הנו כתרמיל ללא אפוניו; ריקים-ומחקים בניו, במאה ואחד גוונים שונים של אפולוגטיקה דתית, את הנורמות שקובע הציבור החילוני, נורמות שגם הן חיקוי דלוח של האופנה האינטלקטואלית ברחבי תבל.

מרתק לראות כיצד המפלגות המייצגות פלח אחד בציבור הולכות ומאמצות את נורמות-הקיצון משמאל וכיצד זה, מן הצד השני, אירוע נקודתי, פרגמטי לחלוטין, שאין בו שום חידוש, הופך לכתם המוסרי הגדול ביותר עד למהדורת העיתון הבאה.

וכך בזמן שמרב מיכאלי מטפסת לראשות מפלגת העבודה ומר"ץ מוותרת על הגדרתה כציונית הרי מצופים בני המגזר להאמין שהסכנה האמיתית היא חבר כנסת יחיד, מספר שלוש ברשימה קטנה מן הקצה הימני של הסקאלה. 

הקרע בין "דתי לאומי" ובין דתי-לאומי

על-כן נקרע המגזר, בין העבדים ובין האדונים, בין אלה שתוכנם, עיקרו, בא להם מבחוץ (התרמילים הריקים) והם יפעלו במו ידיהם נגד אינטרס פוליטי-ריאלי מובהק ובין אלה שמוסיפים תוכן פנימי וייחודי למציאות ובתוכו הם מבינים שהפעולה הפוליטית, הפרקסיס, מחייב לעתים את הפשרה הערכית. 

הדינמיקה החולה בין הקבוצות הללו יוצרת 'משפך הפוך' לחזון דתי לאומי של הרב צבי יהודה קוק ושל אחרים בהנהגת הציבור הדתי-לאומי.

במקום 'משפך' של ערכים מהציבור הדתי-לאומי לציבור 'הכללי'(להלן האליטה הישראלית) נוצר 'משפך' של ערכים מהעולם הפוסט-מודרני, דרך המימיקה הלבנטינית הזולה בדמות האליטה הישראלית אל תוככי הציבור הדתי-לאומי.

הדבר בולט בכל מאפיין של מאבק חברתי בתוככי הציבור הדתי-לאומי: מעמד האישה, מעמד ההלכה, מעמדה של ארץ-ישראל, נורמות סוציולוגיות שונות בדמות מבנה המשפחה, יחס להתנהגות מינית, תפיסה של הפעלת כוח אלים ומעל הכל מקומו של האלוהים בעולם.

אירונית ההבנה ש'הירח' (האליטה הדתית-לאומית) האמינה שהיא התאיר את השמש.

בהיבט הנ"ל, ניתן לראות ולטעון כי ה'עולם' היהודי תם היכן שה'קוסמוס' מתחיל.

מרגע שמערכות תיאולוגיות חלופיות כגון מרקסיזם, מטריאליזם-גס, תפיסות שונות של פוליטיקת-הזהויות ועוד, חודרות לתוך הספירה הדתית-לאומית, הרי התחיל מאבק תיאולוגי שדינו וסופו פיצול בין הקבוצה ש"מצאה סדר" והקבוצה שמתבצרת ושומרת על האלוהים בתצורתו המונותאיסטית בעולמה – 'שומרי-עולם'. 

מתן לגיטימציה טכנית לבן גביר אינו קו הגבול אולם בו ניתן לראות במידה לא מבוטלת את קווי הגבול שעוברים, בין היתר, גם בין מי שמוכן לחתום על התאבדות פוליטית בשם הכרה-ערכית מ'המרכז ההגמוני'. בציבור הדתי-לאומי , מובילי ציבור יודעים אבוס בעליהם, על גבם צלקות שוט האדון; צועד לאטו מחנה-זה שבציבור הדתי-לאומי, בניגוד לכל הגיון, אל עבר התאבדות פוליטית.