דעה: טראמפ ויוליוס קיסר - האם הנשיא הגדול בתולדות ארה"ב יציל את אמריקה ויחצה את הרוביקון?

"מכאן ואילך התחולל ברומא מאבק ציבורי בין אלה המבקשים לפעול בשם העם ובאמצעות אספת העם, שעל סמכויותיה הם ביקשו להגן, באמת או למראית עין, ובין אלה שסברו שאת המדינה והאימפריה צריך לנהל הסנאט.", ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 354.

באמריקה המאבק על שליטה לא מתרחש בין בתי שליטה (קונגרס/סנאט), אלא בין מוקדי כוח בערים מרכזיות (וושינגטון המוקד הפוליטי, ניו יורק הפיננסי, לוס אנג'לס התרבותי) ובין יתר אוכלוסיית המדינה הנשלטת על ידם בחלוקה המזכירה את זו שברומא הרפובליקנית עד ימי יוליוס קיסר.

ועכשיו עד ימי טראמפ.

ברומא , הפלבס העממיים בדרך כלל ניהלו את עצמם ברמה המקומית, אך נוהלו בידי פטריקים בני אצולה שישבו מעליהם בסנאט הרומי.

ההבדל בין הפלבס "הפשוטים" והפטריקים מהאצולה היה כה עמוק עד שצמד המעמדות חיו באזורים אחרים של העיר, הפלבס על הגבעות המקיפות את העיר, והאצילים בליבה...

ואף שבאמריקה נראה כי הפטריקים, אינם בעלי הדם הכחול כפי שהיה ברומא, וחלקם אף עשויים להיות פלבס (פשוטי עם) הרי שכאשר הם נבחרים לקונגרס, חיש פלא, הם הופכים לפטריקים (או שאולי זה קורה בשלב גיוס הכספים), ואכן - אם ברומא ההון הפוליטי בה מהצבא והסנאט, באמריקה הוא בא מהכסף.

עד עתה, לאורך מאתיים וחמישים ההיסטוריה הפוליטית של אמריקה (כמו לאורך 400 שנותיה הראשונות של הרפובליקה הרומית), התחרו סיעות פופולריות שהתיימרו לייצג את הפלבאים (ושנעו בין השמאל והימין) וסיעות פורמליסטיות שייצגו את בעלי האינטרסים הבינוניים והגבוהים יותר (שאף הן נעו בין שמאל וימין) אלה ואלה גילו גמישות נפלאה בהתאמת תוכנם לשינויי הערכים (הכלכליים) והערכים (התרבותיים) עצמם בחברה - והגדרתם בהתאם לרוח הזמנים (שבדרך כלל, למעט ימי מלחמות העולם, לפחות מאז המאה ה-19 נעה שמאלה) אך בפועל כל מי שניסו לנהל את העסק בצורה שתתאים להמון העם (מלבד תדי רוזוולט וג'קסון) נתקלו בפטריקים.

הגמישות של הסיעות המפלגתיות איפשרה מהפכי עמדה מספר פעמים לאורך תולדות ארה"ב בתוך המפלגות עצמן, כאשר בפועל, חלוקת השליטה בין צמד המפלגות הייתה חלוקת עבודה של אוליגרכיית שלטת שנמשכה החל מסוף המאה ה-19, ונעצרה רק במהלך כהונות נשיאים עקשניים במיוחד כת'די רוזוולט, ריצ'ארד ניקסון, ג'ון קנדי, אנדרו ג'קסון ועתה דונאלד טראמפ.

כל נשיא מלבד רוזוולט במאה ה-20 שניסה לאתגר את מבנה הכוח - מת, פוטר, או שלא זכה ל-2 קדנציות.

אך אם כבר ברומא עסקינן, לא מעטים אהבו להשוות בימים האחרונים את הדילמות של הנשיא לאלה שעבר יוליוס קיסר לפני שבחר (לאחר ניצחונותיו המזהירים) לחצות עם כוח צבאי את נהר הרוביקון - איסור שהיה שבירת טאבו והוביל למלחמת אזרחים משעה שקיסר עלה עם צבאו על רומא.

יוליוס וטראמפ, בעלי נפש רפובליקנית וטקסית (וחובבי שעשועים..) היו גאונים בתחומם. טראמפ בזה העסקי והפיננסי, קיסר בזה הצבאי והרטורי.

שניהם צפו באוליגרכיה דו-מפלגתית, שכן גם סיעת ''הפופולארים'' של יוליוס עצמו הייתה מלאת שחיתות, וגם זו הרפובליקנית של טראמפ עצמו היום על אחת כמה וכמה.

שניהם גם ראו את האוליגרכים מובילה את עמם לכיוונים הרי אסון (באמריקה לשיעבוד סיני/פרוגרסיבי, ואת רומא לשליטתם המוחלטת של קליקות הסנאטורים).

שניהם היו נערצים בידי אנשי העם הפשוט שמאסו בריקבון השלטוני, ושניהם כפי שאנו רואים עתה הולכים ונבגדים בידי אנשיהם לאחר ביצוע רסטורציה עממית, תוך שהם עצמם נערצים על ידי רוב רובו של עמם.

כמו טראמפ אף יוליוס איים על ההגמוניה שהיה חלק ממנה כל חייו, ורק ברגע שהחליט להפסיק לשתף פעולה עם השקרים והתככים, ולמרוד בשלטון ובהיררכיה (האם זהו לא האיזון ההיסטורי בין המבנים לגיבורים?) אזי האליטה הרומית פנתה נגדו.

ובעוד קיסר פעל מתוך הצבא והשדרה הפוליטית מלכתחילה, טראמפ היה ראשית כל חלק ממבנה הכוח המרכזי של ארה"ב - זה הכלכלי-תרבותי - ולמרות זאת בשני הבנים לממסד, כמו במשה רבנו שנולד לתוך בית פרעה , הרי שגם להם הייתה התושיה ההיסטורית להבחין בשלב מאוד מוקדם בצורך להושיע את עמם באמצעות רפורמה מבית.

וכך, לבסוף, כפי שאנו יודעים לפי חוק הברזל של מיכלס על שימור הכוח, שניהם הגיעו לעימות הבלתי נמנע מול האליטה.

אצל קיסר היה זה בקרב מול 'פומפיאוס' ומפלגת האליטה (האופטימאטים) בעימות שנמשך למעשה גם אחרי תפיסת השלטון והוביל לרדיפה אחר פומפיאוס עד מקדש קליאופטרה (שילדה ליוליוס בן), בעוד אצל טראמפ הקרב התרחש בוושינגטון עצמה ובאמצעות הנגיף, במקביל לניסיונות חיסול הבלתי פוסקים של האליטה במשך 4 שנות הכהונה הראשונה, שהגיעו לשיאם במחטף הבחירות בו שילבו ידיים גורמים רפובליקנים, דמוקרטים, הממסד השיפוטי, וסוכנויות הביון.

בפועל ישנן שתי רשימות בהן נכלל טראמפ, רשימת הנשיאים הגדולים ביותר, ורשימת הנשיאים השנואים ביותר (בידי האליטה כמובן).

אפשר להשוות את היחס לטראמפ רק ליחס למספר מועט של נשיאים גדולים בכל הנוגע לשנאה שספג.

לינקולן (ביחס לאופן בו התייחסה אליו התקשורת), ג'קסון (נגנבה ממנו נשיאות), קנדי (נרצח בשל רצונו לפרק את ה-CIA), ג'פרסון (גם הוא סבל מנחת זרועם של הפדרליסטים פעם אחר פעם), וניקסון (שוב התקשורת והאקדמיה).

בפועל ברשימת הנשיאים הגדולים ביותר (רוזוולט, ג'פרסון, לינקולן, ג'קסון, טראמפ) אפשר לראות כי מתוך הגדולים ביותר, הרי שברור שמדובר גם ב-4 מהשנואים ביותר בידי האליטה.

בפועל, קנדי וניקסון נבעטו בשל האיום שסימנו על מספר שדרות שלטון, כמו שלפניהם טיבריוס וגאיוס גרכוס ברומא נרצחו בשל האיום שנשקף מכיוונם על שדרות השלטון הפטריקי.

רק ג'פרסון וג'קסון, הצליחו לקעקע את שליטתם, וגם דברים אלה נעשו בראשית המאה ה-19, תקופה סוערת אך מעט יותר ג'נטלמנית מהיום...

אגב השוואות בין ג'קסון עצמו לקיסר לא חסרו - לגבי נפוליאון אין לי ידיעה על כך - אבל מעניין לראות שרכישת לואיזיאנה של ג'פרסון התרחשה במקביל למלחמות נפוליאון - אולי התקופה היפה בהיסטוריית הנאורות.

בפועל, היסטורית, טראמפ יזכר כנפוליאון הרוחני של דורנו, שעמד לבדו מול גל הריאקציונריות, כיוליוס קיסר של דורנו אשר נבגד בידי ברוטוסים רפובליקנים והביא שלום לעולם בלי מלחמות (טוב אולי תוך ריסוק דאע"ש רק), וכג'קסון ברמת הפופוליזם האמריקני הקלאסי.

אך האם הוא יהיה נכון לחצות את הרוביקון לבד כדי להציל את אמריקה?

ברומא צעד זה נגמר בהפיכת רומא לאימפריה.

אחרי שקיסר עשה זאת הרפובליקה נכנסה למלחמת אזרחים נוספת עם הירצחו, וממשיכו אוגוסטוס כבר היה שונה בתכלית מיסר שעצמו היה נערץ על ידי עמו יותר מכל קונסול אחר בהיסטוריה, והפך בפועל לאל.

"המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים, שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה" , כתב סווטוניוס, על יוליוס האלוהי כיצד יהודים בכו את מותו של הקיסר חובב היהודים.

אולי טראמפ יודע שחציית הרוביקון תוביל לא רק לסופו הפוליטי, אלא לדברים חמורים מכך, אתם יודעים איך זה - אוליגרכיות לא סובלות כופרים מהעם.

מנגד, ברור, ייתכן ואין לו ברירה , הפעם הנהר הוא לא הרוביקון, הוא הפוטומאק.

שתפו והפיצו! 

לתגובות : yairkleinbaum@gmail.com