דו"ח גניאולוגי על הניהליזם והתדרדרות הנורמות היסודיות בתקשורת העולמית - או , על החזרה לשנות העשרים דרך אובמה

הקדמה אישית

הטקסט שלפניכם אינו קל או קצר.

הוא מצריך 'להחזיק ראש' (כמו שאומרים בפונוביז'), וסבלנות (קרי לשחרר מהפינוק של סיבתיות עוקבת בין פסקה לפסקה).

אקדים ואומר כי לא בשורש כל תנועה רעיונית ניצב יסוד נפשי שניתן להגדירו כמניע או כמבטא אי-סדירות שמקורו בנטייה לדפוסים אישיותיים; ישנן תנועות רעיוניות רבות בהיסטוריה הנקיות מיסוד 'נפשי'.

ובתוך כך, גם אם ישנן תנועות בהן יסודות אישיותיים (כפי שקיימים בכל תנועה רעיונית/מדעית) משחקים תפקיד מרכזי, הרי שברבים מהמקרים הן אינם מנסחים מתודה או רציונל לפיהם.

לצערנו, בתנועה הרעיונית-היסטורית שאסקור להלן - לא כך הוא המקרה. 

למחשבה כי טמון יסוד נפשי במחשבה הפוקויאנית והמרקסיסטית הגעתי לפני מספר שנים כשביקרתי לסירוגין את זוגתי לשעבר בקומונה עירונית בה התגוררה בירושלים.

שם חזיתי בבירור כי הקומונה מושכת טיפוסים מסוימים המנהלים דינמיקה צפויה למדי שאינה ניתנת להסבר כתוצר של השפעה אידאולוגית או רעיונית כזו או אחרת, אלא שבפועל הם משקפים בחייהם בצורה דיי מטרידה יחסים המבוססים על יסודות אישיותיים שנובעים בעקיפין מהאידאולוגיה המשותפת.

עיון במושגי היסוד של מחשבה הפוקויאנית והמרקסיסטית, ובחשיבותם בהיקשר רב מערכתי, מגלה כי יש בהן ניסיון לקשור את כל מרחב הקיום האנושי ליסודות חוויתיים-פוליטיים שבמסגרתם מוכל גם הממד הרגשי. בפועל מדובר בדוגמה שמייצרת טיפוס אישיותי - או שלחילופין מושכת טיפוסים אישיותיים.

אז איך זה קשור לרגע בו החלטתי לכתוב מאמר זה?

מדובר ברגע משודר בו עמית ל''מקצוע'' (הגוסס), אילץ את נשיא ארה"ב כ-5 שניות מצאתו את דלת בית החולים בדרכו הביתה, בתום שלושת הלילות הקריטיים שידעה אמריקה בשנים האחרונות, להיפגש פנים אל פנים בשאלה הבאה הנצעקת בקול רם וברור לכיוונו - 'האם אתה מדביק-העל?'.

התשובה שהנשיא לא סיפק, אך שאני אספק, היא שמדביקי-העל היחידים באזור היו קודקודי מלחמת הגרילה הפסיכולוגית המנוהלת כנגד בני המערב שעל שורשיה הסוציו-פתולוגים ארחיב מיד.

ולמה הזכרתי את חוויתי בקומונה, כי כמו שם גם עתה - אני מוכרח לצאת כנגד סחף, והשהות שם הכשירה אותי להבין את היסודות המכוננים את הפתולוגיה הזו.

עיקר מאמר זה כמו לשון כותרתו מוקדש לבחינת יחסי ממשל אובמה והעיתונות האמריקנית, ובעיקר להבנת השיח התקשורתי החדש שהחל בדמדומי תקופת אובמה והשפעתו ניכרת עד ימינו.

אקדים ואומר שבעיני, כפרגמטיסט-אמפריציסט התופעה שלפניכם, מדגימה מניעים פתולוגיים שמקורם ביסודות רעיוניים שבאו מהחילון האירופאי ושביצעו השתלטות רבתי בחינוך האמריקני תוך השחטת היסודות הרעיוניים הייחודים לציוויליזציה דוברת האנגלית - לטוב ולרע.

בפועל המאמר שלפניכם אינו מתחקה אחר ההתרחשויות ההיסטוריות הספציפיות, מכאן גם חולשתו בהיותו מטא-היסטורי - בכך הוא יותר מסאי מאשר היסטוריוגרפי.

ובתוך כך, שאלת הכתב האירה מפת-דרכים לכיוון השתקפות הדברים בממסד העיתונאי בארה"ב בעשור האחרון, המוצף בקוקטייל רעיוני הגורר את הווית הקיום האנגלו-אמריקני לשקיעה מוקדמת.

פחות מששאלת הכתב מרתיחת הדם העידה על גסות, היא יותר העידה על נביטת זרעי הארס של מה שאני מכנה 'הניהליזם-התפקודי-אסתטי' שנטמן ב-12 השנים האחרונות של ההיסטוריה האמריקנית.

דרך שאלה זו מקבלים הסבר להעמקת קלקול האופי המתמשך ממילא והקרב וסמוך להיהפך לנורמה בה האדם האמריקני רוחק מדת ומסחר וקרב לכסף ולדימוי המשתקפים היטב בעיתונאינו הנואשים למשמעות, אשר מבשרים לא 'שלום נצחי' של קאנט, אלא ראשית ימי-ביניים המשתקפים כתבליט מושלם באישיותם הכה פגומה.

זהו סיפור על המפגש של היסטוריה פוליטית, פתולוגיה נפשית, ומבנה (מילה שלא קל לי להוציא מהפה..) חברתי-מקצועי בתוכם פועל אב-טיפוס אישיותי רווי דיסוננסים על רקע מערכת אמריקנית רחבה שהחלה לגלות סימני שקיעה טבעיים עוד במאה הקודמת, אך שבזכות תרומתו הייחודית הואצה פלאים בעשור החולף.

הסבל הנרקסיסטי של גיבורנו (המשתקף היטב בתכנים ובהיררכיה שבמערכות המומחים במסגרתם הוא יוצר) אינו מגובה לרוב באיכות שכלית או אישית מרשימה (כפי שיכולנו לפחות לבקש) אלא בעיקר בראייה המולידה פרספקטיבות אטאוויסטיות (מפגרות), ציניות, ופאטליסטיות לגבי העולם המדווח, ולעתים היא אף מייצרת משברים שלא היו.

חמשת הדיסוננסים

אפילו אם פרנסיס פוקוימה טעה, ולא הגענו לקץ ההיסטוריה, הרי שישנו זן אדם שבשל הדיסוננס שבין תשוקתו ובינוניותו, בין תפקידו המערכתי ובין רצונו בתהילה, בין מיקומו בלב המאורעות ובין היותו חסר חשיבות לאופן התרחשותם והתעצבותם, ובין הצורך לתאר דרמה בעולם כשבחייו גם אם זו בכלל קיימת - היא הרי לחלוטין משעממת - הרי שעבור זן זה, המתווך את המציאות הרשמית מתוך סכסוכיו שלו - קיים צורך סותר בין משבר ויציבות - למעשה הוא נצרך למשברים בצורה יציבה.

שיאו כאדם משולל תנ"ך הוא חווית ובעיקר עשיית היסטוריה (ע"ע יצירת אובמה - להלן), מאידך כאיש מקצוע הוא אינו יכול להרשות לעצמו להסתנף ממש בהיסטוריה מתמשכת שכן אין בה עוד קונפליקט. ואם נרצה לדבר בצורה מעט טראגית הרי שכנרקסיסט בו ברגע הוא יבלע בסיוט בו התממש דמיינו.

כפי שאראה בהמשך הדברים שתוארו כאן התרחשו בצורה מעט חולנית במהלך כהונת הנשיא אובמה - בעיקר לקראת סוף הכהונה השנייה (להלן).

מה שחשוב לזכור כרגע, הוא שהאב טיפוס המדווח על אירועים גדולים, ובמידה ואלה אינם קיימים - הגיע לנקודה בה הוא בודה כאלה - הוא לא אדם חופשי.

היינריך היינה מפריז? אהרן מגד מלונדון? וסילי גרוסמן מסטלינגרד?  - הצחקתם - את האנשים שהגיחו לתודעתנו לאחר שהעולם התמסך וחשף את גודלם האמיתי, השמות הללו נשמעים כמו פריטים מאיזה מסעדת-שף אתני בברוקלין.

מאמר זה העוסק בפנומנולוגיה של 'העיתונאי בתקופת אובמה' וביתר-שאת בקשר בין העיתונות שהגיעה למצב בו חמשת הדיסוננסים של אנשיה מנתבים אותה בין צמד גורמים - מערכת יצירת החדשות, ואידיאולוגיה המחפה על פתולוגיה - נפגשים בהיסטוריה.

מדובר בבני אדם שניצבים כביכול בהיסטוריה, אך שאין בחושיהם ואף ברצונם הבנה קרה לפעולתה, למעשה הם כבר אינם נדרשים לה!.

כשאתה סובל מעיוותי מציאות (המתבטאים גם באי היכולת לכתוב סיפור בלי חורים), ולמולך ההיסטוריה (בתוכה אתה רוצה לפעול!) מביאה אותך לשם, ואתה נאלץ להפגין את היעדר הכישרון הסיפורי ואת עיוותי המציאות לעיני אנשים חכמים (כמוני), הרי שלפנינו מונחות מספר אופציות.

או שהעיוות האידאולוגי נובע מיסוד פתולוגי מתוך ההנחה שאדם אינו משקר.

או שהעיוות המוסרי נובע מהשחתת נורמות.

והינה כשברק אובמה נבחר לנשיאות בעיקר שמענו על היסטוריה אך מה שראינו הוא שילוב של השחתת נורמות ועיוות אידיאולוגי.

כי כאשר הנשיא טראמפ שבר 150 פעמים את שיאי הבורסה האמריקנית - הרי שלא שמענו מילה על היסטוריה.

בתחילת המאמר הגדרתי את עצמי כפרגמטיסט-אמפריציסט, אך לדעתי הסיבה לתופעת ריבוי השקרים והעיוותים המוסריים אינה אמפירית או רציונלית.

לדעתי כפי שהזכרתי בפסקת ההקדמה היא חייבת להתבסס על מבנה נפשי כלשהו שפועל במערכות מבוססות חרדה, פחד, וערך צרכני.

השילוש הקדוש דרכו עובדת התקשורת האמריקנית - הסופגת את הצואה הקפיטליסטית (כי יש בקפיטליזם גם מזה) ואת צואת הקונטיננטליזם (ש-90% ממנו ממילא צואה).

כשמוספים אלמנטים אידאולוגיים שצמחו דווקא מתוך מעוזות אלה במהלך שלהי כהונת אובמה השנייה (להלן), נגלה כי רק זן אנשים מאוד פרטיקולרי מסוגל לפעול ולתפעל ערוגות אלה המושכות אנשים הרוצים לבלוט, אף אם אינם חדשניים במיוחד.

אגב, איני מציע הסבר מערכתי למצב הנוכחי, אלא טוען כי יש לנו כאן סופה מושלמת - בה המערכות העקומות מושכות אנשים עקומים למקומות עקומים.

2007 - הניו יורק פוסט - כשהעיתונות יצרה נשיא

משהו קרה למקצוע העיתונות אי שם בשנת 2007, כשברק חוסיין אובמה, אב-טיפוס אדוארד סעידי (תודה על הדיוק דר' טאוב) בעזרת כמות מרשימה של יהודים-דמוקרטים הפך למועמד המנצ'ורי של הרפובליקה החזקה והגדולה בהיסטוריה.

לעולם (כנראה) שלא אשכח כתלמיד ישיבה בניו יורק, את עמוד 4 בפוסט, שזרק משום מקום את השם אובמה לעיני.

אני זוכר עצמי היטב, עומד על סף שולחן המטבח של סבתי ז"ל, ובמשך 10 שניות בוהה בעיתון ומצלם את השם אובמה.

חשבתי לעצמי, מי זה? הבנתי בו במקום שיש פה משהו מוזר, שכן דיווחו עליו בכזו טבעיות, אבל אף אחד בעיר לא שמע עליו.

קלטתי את המניפולציה שניסתה להציג לנו בטבעיות כה חשודה ומאולצת, לנו - תושבי ניו יורק, את האיש הזה שרובנו בכלל לא ידע שמתהלך על פני הכדור - או בסנאט כנציג אילנוי.

אדם שביום טוב ועם הרבה מזל אולי שליש מהניו יורקרים בכלל ידעו עליו באותה עת, אוזכר בצורה כה טבעית בכותרת ענק בעמוד 4 של הפוסט - נראתה לי כבר אז באותו הרגע, כמשהו לחלוטין אבסורדי, או מבוים - אגב וזה בפוסט - העיתון הפופוליסטי/ימני האחרון בעיר.

ומאותו יום בפוסט, סיפרו על אובמה כאילו כולנו הכרנו אותו, כאילו מדובר במושל שפיצר, במייק בלומברג, בכוכב הבייסבול אלכס רודרגיז, או באיזה בוס מאפיה ניו-יורקי.

אכן, מי שלא רק בקיא בספרים, אלא גם נולד עם חוש ריח, הבין ברגע עלייתו לבמה העיתונות אי-שם בתחילת 2007, שמשהו לא בדיוק פרופורציונלי קיים ביחס העיתונאים למי שיתברר כי למרות שהרבה להשתתף בתכניות אירוח, מבחינת שקיפות תקשורתית - ניהל את הבית הלבן הסגור ביותר לתקשורת בחמישים השנים האחרונות. 

עובדה שאדם שפחות משליש מהניו יורקרים ידעו על קיומו או תפקידו באותה עת, אוזכר בצורה כה טבעית בכותרת ענק בעמוד 4 של הפוסט - נראתה לי באותו הרגע, כמשהו לחלוטין מוזר אבסורדי או מבוים.

אך סיפור האהבה (שעוד מעט נגיע למניעיו הפסיכולוגיים) בשלב מסוים לתוך הכהונה השנייה של אובמה החל לקרטע, אלא לא היו קולות ביקורת על מדיניות, אלא ביטויי אכזבה מהנורמליות ש"בהיסטוריה" של הנשיא השחור - מכך שבפועל כלום לא השתנה בעולם, ובטח שלא בעולם המסוכסך של יושבי המערכות ופוקדי הסלונים.

עיתונאים רבים שהרגישו משהו מאובמה - שלפתע חשו חלק מההיסטוריה (ברור שכן, בשם אלוהים הם הוכיחו שהם יכולים ליצור נשיא לארצות הברית של אמריקה יש מאין), התאכזבו לגלות כי מדובר בדבר שהוא למעשה שיקוף של איכות ומנעד יכולות מוגבלות (קצת כמותם יש להודות בכאב)  וכי למעשה התורות הקונטיננטליות שאפשרו להם להתלהב ממנו לכתחילה, בכלל לא מסוגלות להתגלם בו (או להתממש בכל מערכת אמריקנית שלא התחלקה על השכל) ושגם הוא עצמו לא יוכל לפתור את הדיסוננס הנפשי שנמשך מהנעורים, נגרר בשנות הקולג' ומגיע לפרקו במערכת חדר העריכה.

הדיסוננסים פוגשים באלמנטים

אבל, מלבד לאכזב במיטה את העיתונות האמריקנית, אובמה כן הותיר מורשת משמעותית.

הוא במידה רבה הצליח לפרום את תפיסת הטוב והרע שהתקיימה באמריקה יותר מכל נשיא אחר.

דרך אפולוגטיקה משחקית כמעט, אובמה הצליח לערער ערכים שעוגנו וקועקעו ביציבות יחסית בדיסקורס הציבורי באמריקה, שנמנעה עד אז מהענקת לגיטימציה לשיח רדיקלי בפוליטיקה הממוסדת. תפיסת הטוב והרע החדשנית, המרדימה, העייפה, חסרת האנרגיות, בכנות - העצלנית טופטפה בהדרגתיות ע"י איזון בין מספר אלמנטים מרכזיים בנשיאות אובמה.

א. המשך מגמת הטקסיות נשיאותית

ב. ליברליזם א-רגולרי - מושג שלי (קרי ליברליזם שמבוסס על תוצרי הרגשות שאמורים לנבוע מצווים ליברלים קלאסים, אך מבלי שלאדם המבטא אותם ישנו ידע שכלי לממשם במעשים מדידים)

ג. המשך הציות לאוליגרכיה התאגידית-בירוקרטית.

שלושת אלמנטים אלה- של ליברליזם א-רגולרי - שאין מאחוריו חוזק או הבנה למעשים, אפולוגטיקה משחקית שהיא פחות או יותר משחק ב'מי הנכון/הצודק ומי לא' - ולא במה נכון ומה לא - קרי סנטימנליזציה של שאלות יסוד במנהל האמריקני הפועלת בלי שום כיסוי מלבד מילים "נשיאותיות" (המבטאות ליברליזם א-רגולרי).

וכל אלה מגובים בטקסיות נשיאותית המעניקה ליסודות מערערי היציבות לגיטימציה, ותוך ציות לאוליגרכיה התאגידית-בירוקרטית (קרי בלי לייצר זעזוע מערכתי).

האלמנטים הללו בנשיאות אובמה יצרו סופה מושלמת שהתלבשה בצורה נפלאה על הדיסוננסים הנפשיים שבהפסקות הקפה שבחדרי העריכה.

אך באופן אירוני ופרדוקסלי, אובמה לא רק סימן 'כניסה היסטוריה' ותקווה גדולה לעיתונאים, אלא שבכישלונתיו להניע משהו בעל משמעות שחרג מיום השבעתו לנשיאות (מלבד הרג בן לאדן והעברת אובמה-קר), בחוסר יכולתו לייצר משהו מלבד היותו נשיא כהה עור, הוא סימן כי תחושת ההיסטוריה המדומה שאמנם אומצה בחום על ידי הציבור האמריקני, אך שלבסוף נתפסה בחוסר סיפוק משום כישלונה הייתה בעיני העיתונאים משהו משמעותי בהרבה מכך. היא עוררה רעב עז עוד יותר ליצר סדר יום אמריקני.

תחושת הכישלון הסמוי שבקרב העיתונאים שחתרו לשינוי דרך אובייקט מדומיין ושתלו בו עצמו שינוי שהם בעצמם לא ידעו פשרו, מאדם שמכר את הנשמה שלו תוך חודשים ספורים את האמריקנים לחברות התרופות ולוול-סטריט לא רק שעוררה מדון אלה בעיקר חתירה לעבר יעדים חדשים לאחר שהאדם הושם מעל לערכים, החלו קולות שטענו כי בלי ערכים שיקדמו לאדם הרי שכניסה להיסטוריה לא תהיה באפשר.

ההכרה שאובמה היה לא יותר מאובייקט מדומיין ששלט שכשל לספק דבר סובסטנציאלי רק החמירה ככל שהתגלה שהנשיא גם אינו מספק את המתח המתמיד על בסיסו נבנו חדרי העריכה של העיתונים האמריקנית מאז שנות השבעים.

ובעוד הציבור האמריקני החל לתבוע 'בזכות הנורמליות' בלשון א.ב יהושע, עבור אלמנטים אחרים בתקשורת, החל חיפוש אחר היסטוריה שתספק תוכן מניע כם לאחר יום ההשבעה.

הלובן הבינוני של אובמה לא רק שפרם במסד הערכים האמריקני, והכשיר את המשך ההתדרדרות המוסרית, הוא העיד שבשביל שינוי משמעותי ישנו צורך בהקדמת התוכן לצורה. וכך נוצר גם כורח בתנועה חד משמעית בהרבה.

האלוהי, היחס הבלתי אמצעי להיסטוריה, לאדם, ולעולם - כולם דברים הקיימים בכתבים גדולים, ובפובליציסטים העומדים בצדי החדר ונושמים וחשים את המציאות - והיעדרם בעיתונאי האמריקני בת הזמן רק הוא יכול להסביר לא רק את יצירת אובמה ואת התגובה אליו.

הרעב שהחל להיווצר בערך בשנת 2014, בשנתו השישית של אובמה כנשיא הוא שהצמיח את סנדרס, ובעוד כפי שאתם יודעים התיאבון של העם האמריקני הופנה לדבר אחר בתכלית (טראמפ) - על דבר אחד העם האמריקני והעיתונאים הסכימו - הדימוי של אובמה היה מצוין - על דבר אחד הם לא - על התוצאות.

בתחילה היה באיש יפה התואר טמונה המחשבה המפתה שכל אחד, (וזה באמת כל אחד כאן מבחינת כישורים) יכול להיות כל דבר.

שאנו יכולים להביט אחד על השני בחדר העיתונאים ולהנהן בהסכמה, ולדעת שכל אחד (גם אם הוא בפועל לא צריך לנהל יותר ממחלקה בעירייה בגודל בינונית) יכול לעשות הכל.

לאחר שהנכונות לזרוק את האתיקה המקצועית לפח בתמורה לרצון לפתור את חמשת הדיסוננסים על ידי מילוי הלקונה האישית והמערכתית בנשיא כהה עור היושב ומצחקק עם ג'ימי קימל, ושלאחריה אפשר לשבת במסעדה הטרנדית לשתות קמבוצ'ה ולדבר עליו - לא הספיקה.

החור, כידוע, לרגע קט ונצחי, התמלא - והתגלה מחדש.

ובמובן מסוים, כידוע, החור החדש היה הרבה יותר גדול, שכן אובמה גילם את העובדה שבין שלושת האלמנטים המרכזיים שלו אין יכולת להגיע לסינתזה בעלת משמעות, ובטח שלא לפורקן העיתונאים למול מעמדה ההולך ונחלש בעולם המדיה-הדיגיטלי הגובר במגמה מנוגדת לרצונם הגובר אף הוא בהמלכת המלכים.

אגב ברקע כל הסיפור הזה שאני מספר - לנהל את אמריקה כמו שצריך? who gives a shit.

ניהליזם כשיטה

כידוע לאחר כמה שנים התברר כי אובמה לא עבד טוב מול היסוד הקונפליקטואלי המניע את נפש העיתונאי הדמוקרטי, נשיאותו גם סתרה במידה רבה את האופן בו פועלת העיתונות - הממשל שלו ממש לא סיפק סקנדלים, הוא מידר בצורה קיצונית את העיתונאית, והאופי הפרדוקסלי האופייני לדיווחי עיתונות שמבקש "זרם יציב של אי יציבות" - ממש לא זכה למענה.

העיתונאי המבקש לדבר על הבלתי יציב בצורה יציבה, לא רק שלא זכה לכרטיס כניסה להיסטוריה, הוא גם לא זכה לאספקת חדשות, כשעל הדרך האובייקט שלו גם לא סייע לפורקן.

כאמור שלושת האלמנטים של הנשיא, והדיסוננסים של העיתונאים, לא רק שבשלב מסוים התבררו כבלתי תואמים, אלא שהם התנהלו גם למול תהליך מערער היציבות של המסכת הדיון הציבורי.

ובתוך החדירה להיסטוריה וההמסכה יכל לקרות תהליך רב-משמעות, גם לדיווח העיתונאי - אך בפועל, עוד אכזבה הייתה בכך שברק אובמה היה בעצם סוג של ניהליסט. 

לא ניהסליט מהזן הרשע. ניהלסיט שנהנה מבירה על הבר, גולף בסוף השבוע, המסוגל לנהל משרד, לסגור תואר. לחוות חיי רגש אפילו. 

אך ניהליסט.

ומהו הניהליסט? נרקסיסט המייחס חשיבות מוגזמת לרעיונותיו, שכן ניהליזם זו בסופו של דבר צורה של נרקסיזם שלקחה את עצמה ברצינות מוגזמת.

ובמובן מסוים הרלטיביזם הנינוח והזחוח (תוצר של הגות פוסט-קולוניאלית ודה-קונסטרוקטיבית, המכוננת דרך קטגוריות וחוויות מערביות שהיא מבקשת פחות או יותר לרוקן מכל ערך ותוקף בעצמן) שיצר, סימלו את סוף החלום של העיתונאי הדיסוננסי והניורטי שדבר גדול לא יצא ממנו.

היכולת שלא לעשות כלום, ולהיות הכל, התממשה בנשיא הפוסט מודרניסט שהחזיר את אמריקה לאירופה, שכן הוא התניע בה אפשרות להתפרק מהסינתזות המאחדות אותה.

ובשלב התפרקות זה לאחר שהובן שהניהליזם הנינוח הזה מיותר בעצם, שאובמה משעמם, שהאופנה חולפת, שהריק מתגבר, שהאוכל הטוב הופך לצואה, שהצגה בסוף יורדת מהמסך, שכל סרט נגמר.

ומכאן, מתוך הסגידה הפוליטית הבלתי-רציונלית ומבוססת גזע, האכזבה שבחובה, לצד פרימת הטוב והרע האמריקני, נוצר הריק המחשבתי, שאינו מסוגל מחד לשוב לערכים האמריקנים המכוננים, ומאידך מוותר על הקדמת צורה לתוכן, בשלב זה הוכנה הקרקע למפלט בסוציאליזם האמריקני החדש.

אידיאליזם כריפוי

היה זה שלב של משבר אליטות מזן חדש כמותו לא נראה בארה"ב מאז שנות השישים.

הנורמות המוסריות היסודיות והמקובלות החלו לעבור פירוק והעתקה למרחב התרבות, המגדר, הגזע, האקלים, השפה ולהתבסס על תפיסות של מדרגים בצירוף לתפיסת קורבנות ומקריבים, אם באמת אובמה היה הנשיא של אדוארד סעיד, עתה הגיע הזמן לנשיא שחושב ומדבר בקטגוריות של מרקס ופוקו.

רה-אורגניזציה מחודשת הוצרכה רק כדי לא להודות בדבר אחד - שזה לא שיצור הכלאיים המאכזב שהמלכנו כאן לא התאים לאמריקה, זה שאמריקה לא יכולה עם יצור זה, ומכיוון שאין בדעתנו לשלב את רוח אייזנהאור בהישגי התנועה לזכויות האזרח, עלינו לשלב את האוביקטיבזציה שבוצעה בימי אובמה במחשבות מבוססות אובייקט מתמשך (מרקס ופוקו)- מרקסיסטיות-פוקויאניות המועתקות ו'נתפסות' על ריבוד מחודש של החוויה החברתית האמריקנית כפי שאנו בעיתונות תופסים אותם.

אמצעי השינוי בהתנהגות ובדפוסי המחשבה שהועברו לצרכן התקשורת הוקצנו (וחלקם אף אומצו על ידי עיתונים בבעלות תאגידי ענק) הם ביקשו לכסות עלכך שהציניקן התורן מול המקלדת הוא עוד אדם הנאנק מאפסותו בהשווואה לרוח האמריקנית לפני שנכרכה בהזיה האובמית, שהותירה אחריה את אמריקה חשופה לזכרי ביתא השולטים בתרבותה.

במצב זה התוצאה הייתה המשך מות השפה האמריקנית בתקשורת שהזיותיהם הניאו-היגליאניות הושלכו על אומה שהפכה את האמפריצזם לפרגמטיזם ואת הליברליזם לליברטיראניזם - הוכרזה מלחמה פסיכולוגית נגד כל ערך לוקיאני שפוי.

בפועל ראינו כיצד בשלושת השנים הראשונות לכהונת הנשיא מגמות הרדיקליזציה של 2014-2016 הלכו והקצינו בכל קטגוריה שתחת השמש. 

בעוד הדמוקרטים והתקשורת הפוליטית ניהלה מלחמה בעצם הלגיטימיות של המשטר, אמריקה החלה לעבור תהליך של טיהור תרבותי הולך וגובר שייתכן שרק עתה אנו עדים לראשית בלימתו.

ההתהנהלות המוזרה של עורכים ועיתונאים ההולכת ומקבלת פן מעט קונספירטיבי וחסר כבוד, מצביעה על דפוס הקיים ביחידה דורית אודותיה מדבר קרל מנהיים.

ביחידה זו אובמה היווה מומנט מייצר תודעה ראשונית, בעוד הנשיא טראמפ הפך לחווית שבר מאחדת.

יחידות דוריות שכזו מתאימות ליסוד החוויתי המשותף במודל של מנהיים רק בהן החברות יודעות מהו הכן, בטרם מגיע ה-לא המגדיר.

אגב, המבדר בנושא הוא, שכאן חוץ מהסיסמא "Yes We Can" קשה לומר שחסידי אובמה באמת ידעו מהו ה"כן" שלהם. 

אך, טרמאפ לפתע החזיר את היחידה הדורית הזו לשלב אינפנטילי, ל'לא', לאחר שהיא חשבה שהיה לה את הכן המחייב.

מכאן גם נובע השבר הפסיכולוגי העמוק.

בתוך 'הלא' הבוגר ישנו תסכול עמוק, והצורך לייצר דרמות חורג בהרבה מהנורמות העיתונאיות המקובלות, והופך כל ספקוליציה רכילותית כשרה בדרך ליצירת ה'כן' מחדש . על הדרך כל נורמה ביזארית חדשה מוכשרת כפתח לניסיון לדחוק יריבים.

חושיי הביקורת מתערפלים ואידאולוגיות רחבות ומסדירות כמו סוציאליזם לא רק שמסוגלות להיכנס בדלת הראשית, הרי שגם מסוגלות להחזיר את ה-כן - ובגדול.

אותה דיאלקטיקה של ההיסטוריה המאוחרת, בין הפוסט מודרניזם לניאו מרקסיזם אודותיה מדובר לא מעט, התגשמה לא רק ברמה הרעיונית/פילוסויפת אלא בביוגרפיה הפוליטית של בני אדם בשר ודם ממש.

הם נהנו (חצי כוח) מנשיא פוסט-מודרני בשלב המחייב והמאכזב כמעה, ועתה לאחר השלילה המחודשת בדמות הנשיא טראמפ, חשים הם בצורך להעלאת היסודות הספקולטיבים לרמת וודאות מחייבת - כשבפועל המניע הנפשי הן של הפוסט מודרניסט והן של הניאו-מרקסיסט זהה - אובייקט מדומיין, השגת כוח עליו, והכחשת המציאות בכל מחיר.

ואולי חזרנו לשנות העשרים שגם בהן היתה ברית מרתקת בין ניהליזם מתרחב, בידור קל, ואידאולוגיות פנטסטיות בזרם המרכזי, תוסיפו לכך משבר כלכלי ומגיפה על רקע התפוצצות טכנית - ולכו תדעו אם גרמניה בפתח לפתוח מלחמת עולם.

סיכום

משחר ההיסטוריה הכתובה עסקו הוגים ומחוקקים במטאפיסקת 'הטוב ורע'. בעידן המודרני השרביט הועברה למדדים קליניים, בקרב אחרים נאורים מעט יותר, השאלה תבעה שיבה לרבדים הדיאולוגיים של שפה וחוויה, שפורשו לאור שאלת המשמעות והפעולה.

ובפרץ אפיסטמולוגי ואונטולוגי, ופסודו-מדעי (פסיכולוגיה) זה שבין טוב ורע, אלה המבקשים לדחוק בהיסטוריה, הרואים בבדיות ולא במעשים את פני המציאות, מבקשים לבצע את הרס הקטגוריות ההגונות בכדי להמליך תחתם חדשות. במובן מסוים זו הייתה אמורה להיות התכנית למהפכה באמריקה. 

המאה האלימה בתולדות אנוש לא הספיקה להם, התשוקה להחייאת יצרים מדוכאים גוברת על קול-ההיגיון, באין אלוהים להיות המוחלט ההיגררות והתסכול הינם בלתי נמנעים בדרך לפירוק, דה-סטביליזציה, ויצירת משמעות מתוך הרס נורמות ההגינות המקובלות. 

הבעה היא שמול הפרץ הזה לא עומדים אנשים גדולים.

רק אמש שוחחתי עם מישהי ששאלתיה מה היא אוהבת לעשות,

היא אמרה "אוכל טוב, סרטים, הצגות"

"לחם ושעשועים" עניתי לה.

ומדוע אני מזכיר זאת, כי בזמן רומא היו אנשים שעשו לחם ושעשועים, והיו אנשים שצרכו לחם ושעושועים.

פה המצב הוא שיוצרי הדבר, בעצמם תלויים בו. או בצורה אחרת אנשים המפרים את החוק של סוחרי סמים שאסור להתמסטל מהסחורה שלך.

והיום כאשר הנשיא יצא מהבית הלבן (ושוק המניות זינק עימו) הניהליסטים התדמיתיים והעצובים המשיכו את הדהירה השקטה לעבר ההתבהמות.

את סחיפת המוח והנפש אל העיוורון שגדעון עפרת דיבר עליו במאמרו על תכניות הבישול בישראל.

ולחשוב שפעם הם היו רק קתולים שניזונו מסבל עד שהיה פה בעצם בסדר והם הפכו למייצריו.

ולא - אני לא שמרן סתם ליברל.

תודה שוב לדר' גדי טאוב שנתן לרעיון שהיה בי חיים.

לתגובות : Yairkleinbaum@gmail.com - אשמח שתעקבו אחרי גם בעמוד הטוויטר החדש שלי.

מוקדש לאורן נהרי שעבורי היה בעבר עיתונאי חוץ חשוב.