דעה: למה א.ב יהושע הביע באוזניי בוז למחאת בלפור - ובוא נגיד אמת, אם היו פה ערכים אמיתיים לא היה אכפת לנו מביבי

שנים לפני שנתניהו נכנס לביתו שברחוב בלפור השלטון בישראל סבל מריקבון.

מאז ימי יצחק שמיר כל ראש ממשלה בלא יוצא מן הכלל נחשד (ברק - פרשת העמותות), נחקר (שרון - האי היווני), הורשע (אולמרט) או הואשם (נתניהו) בפלילים או בניגוד עניינים.

לאלה נוסיף רשימת שרים בכירים כהירשזון, רמון, גונן שגב, ואף נשיא - כולם הורשע או נחקרו. 

במרבית זמני המוקדש לחקר ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל איני זוכר מצב בו המדינה נחצתה על פי תחושות אזרחיה ביחס לאדם 1 בודד.

מצב זה לא היה מאז פרשת לבון שבמהלכה תומכי ומתנגדי בן גוריון זעזעו את אמות הסיפים של הפוליטיקה הישראלית ושל מפלגת השלטון.

אכן, יש אשר יאמרו שדעת הקהל נחצתה גם בימי מלחמת לבנון הראשונה סביב מנחם בגין (ושרון), אך באמת עם כל הכבוד להפגנת הענק, היו אז עוד דברים בראשם של עורכי העיתונים שלא התנהלו רק לפי חליל פוליטי כזה או אחר ושהציבור נחלק על פי תומכיו, מתנגדיו, ונמנעיו.

ולפני שנמשיך הלאה נזכור כי גם בשיאה של פרשת לבון (עליה בן גורין "התאבד") לפחות עבור צד אחד בסכסוך (בן גוריון עצמו) האמת עמדה בראש סדר העדיפויות - ועתה? לא חקר האמת בראש סדר הדברים (של אף צד) אלא בעיקר יצר השלטון.

מדוע אנו הורגים אחד את השני בשיחות סלון מייגעות ואינסופיות על דבר שאין בו בכלל רצון בבירור אמת?

זו השאלה שמצריכה הישאלות.

כי לחברה היהודית-ישראלית כבר אין יכולת לתקשר ערכים משמעותיים ולתרגמם למציאות פוליטית מלבד הפונקציה המנהלתית-שלטונית שבה. ומשם מקור תסכוליה.

בפועל, מלבד הדתיים-לאומיים (שגם הם כציבור נמצאים במצב דעיכה), והחרדים (שממילא משחקים בפוליטיקה עם הפוליטיקה) יתר הציבור מתנהל בחייו על פי צווים שמקורם בהפקעת זירת הערכים לידי שומר-סף בלתי-נבחר של השפה והפעולה. אגב זה למה בארץ יש לנו חרא של אמנות ופוליטיקאים.

משום שאיני סופר, ומכיוון שאין לי דמיון פורה דיו לספק תיאור ספרותי למצב המורבידי אליו נקלע השיח הציבורי, מה שבידי כן לעשות הוא להסביר איך הגענו למצב חמור זה.

אלה הסיבות.

א. היהודים לא ניהלו מסגרת מדינית במשך 1850 שנים.

מסורת פוליטית המסוגלת לשקף בצורה סינתטית ערכים (עליהם ממילא אין הסכמה..) שהינם מוסכמים וחורגים ממימד ההגינות האישית (עליה גם כן אין הרבה הסכמה) חדלה מלהתקיים ולהתממש במסגרת ההיסטורית של היהודים. וראו זה פלא, כשהאידאולוגיה והלאומיות פגשו ביהודים, הרי שהיה זה המומנט בזכותו יוסדה המדינה היהודית ושאף הצליחה להחזיק בה מידה גבוהה של קוהיזיה אידיאולוגית לפחות עד שנות השבעים.

מומנט קצר מועד זה, שהחזיק אולי שני עשורים, וגם הוא בעזרת מידה בלתי מבוטלת שכללה חינוך מחדש, דעך (לצערנו או לשמחתנו) והותיר חלל בו על הפאטאליזם הציני של בני המייסדים מחד ועל האידיאליזם הבלתי פרגמטי של מגשימי התקומה הדתית-ציונית מאידך - איפשרו כפיית משטר בלתי מדובר.

ישראל הפכה לחברה שמתוך החלל הזה מדברת מחד בערכים מופשטים נטולי אידאולוגיה ועיגון מציאותי, ומאידך בסמלים נטולי פרגמטיקה.

אף אחד לא מצויס בכלים לנסות לשקף בניית חברת מופת שתעבוד - וכך היה קל לבתי המשפט לייצר הגמוניה של השפה. 

מתוך זה יתר הסיבות הן קצרות וברורות ומהוות תוצאה של התהליך הנזכר לעיל. בפראפרזה לאייזנשטדט - "השיבה המפורקת של היהודים להיסטוריה"

ב. לכן ישראל אשר יוסדה כחברה חלוצית-ממלכתית (עד שנת 1970) הפכה לחברה אינדיבידואליסטית מבלי להתאים למעבר זה ערכים-פוליטיים חדשים שישקפו את שינויי הפרדיגמה החברתיים-כלכליים למבנה האידאולוגיה הלאומית.

ג. המשפטיזציה שנוצרה מתוך זה חיסלה כל יכולת לנהל בצורה של שיג-ושיח את שאלות הערכים במרחב הציבורי או בכנסת.

ד. מרבית אוכלוסיית ישראל משתחווה לסמלי זהות חברתיים או לסמלי סטאטוס או דת, ולא מסוגלת להבחין בין הסמלים ובין מימוש העקרונות העומדים מליבם ואף לשקף את "ערכיהם" - למעשה מדובר במשל לתאגיד שיש לו מטרות לרבעון - אבל הוא לא מסוגל להגשים תחזיות.

ה. בורות.

לא מזמן סיפר לי א.ב יהושע שיש משהו מטופש בהפגנות בבלפור. אני מבין למה אחד מגדולי הסופרים העבריים (וחבר מועצת 'בצלם') אומר את זה.

הרי ביבי נבחר בצורה דמוקרטית, וכל עוד החוק מאפשר לו להמשיך לשלוט גם לאחר הגשת כתב האישום, אין שום מניעה ליטול ממנו את מושכות "השלטון".

וכל זה מזכיר לי את אליעזר שביד שנהג לספר כי הצעיר הישראלי חי בתוך ההיסטוריה (קרי לאחר השואה, מלחמות ישראל, ותחיית האומה) ולמרות זאת הרי שבאורח 'פלא' הוא עצמו אדיש ואינו מודע אליה כבתהליך חוויתי. לדעת שביד ההיסטוריה זרה לו. ולכן הוא אינו יכול לצקת תוכן פוזיטיבי ושורשי מתמשך לחייו במדינת ישראל.

התופעה הדהימה את שביד ונבעה לדעתו מהפער שבין 'המצב הציבורי' ו'המצב הפרטי' בישראל. במידה רבה בין ישימות וערכים ובין מימוש ומטרות - לא נוצרה שום שפה מאחדת לאחר 1973.

אכן, 45 שנים עברו מאז ששביד כתב את הדברים, אז היה זה בלב משבר הערכים שהייתה שרויה בו מדינת ישראל, והאמת שמאז לא רבות השתנה.

שכן הצעירים של אז הפכו למבוגרים של היום שלא הורישו לעצמם, ובטח שלא לילדיהם תוכן פוזיטיבי-שורשי שיוכל להפוך לתביעה פוליטית בעלת אותנטיות ופרגמטיקה.

מלבד סיסמאות, וסמלים תלושים. 

הדוגמה לכך היא התמיכה העיוורת בביהמ"ש העליון משמאל, אמונה בדמוקרטיה של מוסד שהוא מחריב הדמוקרטיה היהודית, היא לדוגמה סמל תלוש.

מאידך התמיכה בביבי נתניהו, מחריב הדמוגרפיה היהודית, והשקיפות השלטונית, וכמובן שמחריב האידאולוגיה הרביזיוניסטית (מה שנותר ממנה אחרי בגין) גם היא תמיכה בסמל תלוש. 

מישהו פעם אמר שהציבור מטומטם אז הציבור ישלם - אני לא מאלה שאוהבים להוכיח את הדור, בילינסון כתב על הנוער ב1936, ז.יזהר כתב על הנוער ב-1958, אמנון רובינשטיין כתב עליו ב-1966, ומאז לא השתנו סדרי עולם.

אכן, המסקנה העצובה והמתבקשת היא, שאם היו לנו ערכי ברזל החורגים משאלות "ביטחון", "דמוקרטיה" ושואה - אולי לא היינו נתפסים לביבי נתניהו המסכן.

אולי א.ב יהושע לא היה מרכין ראשו במיאוס כשנשאל על מחאת בלפור, כי אף הוא היה יודע כי בכל זאת יש בה איזשהי משמעות - איזשהי תנועה לכיוון כלשהו. 

העם היהודי הוא עם בתנועה - מיתוס היהודי הנודד, הוא הביטוי הפנתאיסטי של המומנט הטרנצנדנטי המתבטא אף בחווית גופו. 

היהודי לא מסוגל לדבר יותר בארץ ישראל.

שכן, אם היה פה איזשהו חזון לאומי משמעותי המסוגל להיות מתורגם לעשייה פוליטית - ביבי לא היה הופך לחור שחור הבולע בו את כל השיח הפוליטי של היהודים כאן.

השחיתות השלטונית קדמה לביבי, אך הריקנות הפוליטית שמאפיינת את השיח הישראלי מאז מלחמת יום הכיפורים קדמה אף לה - מהו שורשה? איננו יודעים - אך מה שבטוח הוא שהפיתרון שלה על ידי השתחוות לביהמ"ש אינה עוזרת. כי ביהמ"ש שלנו הוא לא גוף יוצר. שכן ריבוי החוקים כדברי טאיטוס מעיד על חברה במצב הרסני.

נראה כי המוחים הללו פיתחו שכחה וכעס.

ובעיקר כעס על עצם השכחה.

אבות האומה העברית החדשה ביקשו לשכוח את השטעטל, בניהם ביקשו לשכוח את אבותיהם השוכחים. 

עתה ילדיהם ביקשו לשכוח שכחת האבות, ומכיוון שלא ניתן לשכוח שכחה זו - שכן הקיום הישראלי-יהודי תובע אותה למולנו - ומכיוון שהאדם כל הזמן חי ויוצר בעולם - הסמלים הופכים לגורם הסחה המפריעים לחקר האמת.

כי גם שהסמל ששמו ביבי ייהרס, עדיין מדינת ישראל תמשיך להיות אבודה - נאחזת במיתוס שואה וביטחון, ובדמוקרטיה שברמת אוקראינה.