שלושה חודשים לפני בחירות 2020 טראמפ מרגיע טונים בזמן שאמריקה בוערת - זה נראה חשוד, אבל זה כנראה גאוני

בואו נודה. כל מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית יודע שמשהו כאן לא מריח טוב. בדרך כלל שלושה חודשים וחצי לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב אמריקה מדברת על בחירות. ועכשיו זה פשוט לא מרגיש ככה. כי אצל האמריקנים, מאה ימים לפני בחירות זה כמו אצלנו שבועיים לפני בחירות.

בשלב זה הפרברים אמורים כבר להיות מכוסים בשלטי המועמדים (והם לא), הניוז-סייקל (מעגל החדשות) האמריקני אמור לשטוף אותנו בידיעות מתוך הקמפיינים של המתמודדים (והוא לא), והאווירה הציבורית אמורה לבעבע עד לכך שרמות השיא של סוף יולי יסחפו אותנו לישורת האחרונה של יום הבחירות הגורלי בתחילת נובמבר.

שום דבר מזה לא קורה.

נכון, אתם כבר בטח אומרים לעצמכם - הקורונה שמסרבת להיגמר; התפוררות הסדר החברתי; מצב האבטלה והכלכלה האמריקנית; פרשת אפשטיין-מקסוול; והתחממות הזירה הבינלאומית עם ידיעות על המצב באיראן ושמועות על מתיחות בין דרום וצפון קוריאה ממלאים את אתרי החדשות. 

מה עוד שהמועמדים עצמם (ובמיוחד ביידן) לא ששים לצאת ולסכן את הציבור באסיפות שלא לצורך.

אך עדיין ישנם כאלה שלא "קונים את התירוצים", בטח לא כשמדובר בנשיא ארה"ב עצמו. כי בוא נודה, דווקא בזמן שאמריקה בוערת, הנשיא טראמפ, ממשיך לדבר, ולראייה נאום ה-4 ביולי המונומנטלי שמסר, שרבים מהאינטלקטואלים בימין האמריקני (בצדק) רואים בו כנאום הגדול ביותר של הנשיא עד היום (הנאום באמת תפס את רוח הזמן של כהונת הנשיא) ועוד מסיבות עיתונאים, עם הצהרות לוחמניות , אבל עדיין בסך הכל - הטונים ירדו.

זה התחיל עם העובדה שבמהומות ג'ורג' פלויד לקח לנשיא מספר ימים כדי לתת נאום ממלכתי (והוא נתן שם עוד נאום בלתי נשכח), לאחר מכן, הנשיא תפס פוזיציה תקיפה יחסית עם הקריאה לשימוש בכוחות המשמר הלאומי. אבל מיד אחר כך נראה כי הוא חזר לעמדה ממלכתית.

כשסקנדל הקמת CHOP בסיאטל. האיזור האוטונומי שגבה את חייהם של מספר צעירים אפרו-אמריקנים הכה את אמריקה, (ראשת העיר של סיאטל תיארה בתחילה את האיזור כ"ראשיתו של קיץ של אהבה". תוך מספר שבועות ''הקיץ'' הסתכם במאות מקרי אלימות שגרמו לעלייה של כ-500% בשיעורי הפשע) וטראמפ עצמו? לא אמר יותר מדי - בכוונה טקטית.

בעוד אחת הערים החשובות בארה"ב הופכת למגרש שעשועים של כמה קומוניסטים אפרו-אמריקנים הנשיא? נראה רגוע מלבד 4-5 ציוצים חדים ותקיפים, הוא אף העיר בהומור כנה ושנון כהרגלו, "עדיף פשוט לתת להם להתבשל שם, עבורנו זה עדיף".

גם בימים שמחאת ג'ורג' פלויד הולכת ותופסת צורה פוליטית מאורגנת בה המפלגה הדמוקרטית הופכת לשפחת תנועת BLM (בלי שהרפובליקנים אומרים משהו), שוב, מלבד המשך הדיבור על כך שביידן הוא מועמד שיחיש מדיניות סוציאליסטית (נקודה שטראמפ החל לדבר עליה לפני שנתיים כשטען כי הדמוקרטים הם סוציאליסטים בצעד טקטי חשוב, רק שמאז הם כבר הרבה מעבר לסוציאליסטים...) הרי שלא רואים את הנשיא תוקף את BLM ישירות , אלא בעיקר את אוקזיו קורטז, והרדיקלים האחרים במפלגה הדמוקרטית ואת עמדותיהן ביחס למשטרה, וכמובן את שנאתם להיסטוריה ולסמלים האמריקנים - ביחס ל-BLM גם הוא אולי מבין שמדובר בפרה קדושה שאסור ואי אפשר בשלב זה לשחוט.

אכן, הנשיא זהיר ומחושב. נראה שהאויבים של אמריקה מערימים קשיים. עד עתה זה לא הפריע לנשיא לתקוף חזק - ועתה זה חזק, אבל עדיין לא מוחלט. ההצהרות קצרות, מדודות, מדויקות, ומאוזנות.

והאמת היא כי עכשיו מדובר באויב מסוכן ביותר מולו ניצב הנשיא. באויב שבשונה מסין, המפגלה הדמוקרטית, או האיחוד האירופאי, קשה מאד לתקוף מבלי להיפגע בעצמך.

כשבאו הדמוקרטים עם ציד המכשפות של מולר, ואחר כך עם משפט ההדחה המטורלל, במקביל לסיקור השלילי ביותר של כל נשיא בהיסטוריה. הנשיא תקף בלי רחמים - הוא יכל להרשות לעצמו. הוא תקף את התקשורת על כך שהיא מזוייפת, את הדמוקרטים על חוסר השכל שלהם, ואת משרד המשפטים על חוסר ההוגנות. וכמובן שהנשיא הצליח במקביל להביא קבלות, להביא את אמריקה לשגשוג חסר תקדים במהלך שלושת השנים הראשונות למול מכשולים אינסופיים.

אבל עכשיו נראה שמדובר בצמד אויבים נוספים שהחלו לתקוף אותו (ואת אמריקה), לא הדמוקרטים, ולא התקשורת. אויבים אחרים. הסינים-קומוניסטים שבכוונה עצרו את הטיסות הפנימיות בתוך סין, והמשיכו את הטיסות מחוץ לסין בדגש על ארה"ב, ובכך החישו את מגיפת הקורונה למערב.

וכמובן האפרו-מרקסיטים באקדמיה ובארגוני הקצה השמאליים שהדמוקרטים והתקשורת שמחים לתפוס עליהם טרמפ - אף שברור שבסוף הטרמפיסטים האלה הולכים להשתלט להם על האוטו.

בעצם - הקומוניסטים מבית ומבחוץ באים להרוג את הנשיאות של טראמפ, ועל הדרך את אמריקה.

אז כן, תרשמו לעצמכם, בשנה הרביעית לנשיאותו, הנשיא מתמודד לא רק מול אויבים קונבנציונלים, אלא מול צורת מלחמה חדשה. מלחמה ביולוגית-קומוניסטית מצד אויבי ארה"ב, ומסע צלב אפרו-קומוניסטי מצד אנשים שמבקשים לומר שאמריקה היא רעה מן היסוד ומתעטפים בצבע השחור, ובדגל הפועלים האדום כדי לעשות זאת.

מול הסינים עוד אפשר להילחם חזיתית. מול האפרו-קומוניסטים אפילו טראמפ, שמבחינה כלכלית היה הנשיא הטוב ביותר לשחורים בהיסטוריה - נזהר יותר. 

כאן המקום להזכיר עוד מספר פקטורים שמסבירים את העניין.

עכשיו כשכל העולם בוער ומדבר שטויות, דווקא כאן הנשיא מבקש לשדר סמכותיות, סדר עדיפויות, שקט תעשייתי, ורוגע, הוא יודע שהמצביעים במדינות מפתח מערב תיכוניות כוויסקונסון, מישיגן ואוהיו, רואים את רומא בוערת, ורואים את הברברים בשערים, רואים את הסינים מבקשים לפורר את הסדר החברתי בתוך ארה"ב, רואים את הטרלול הפרוגרסיבי המשתלט על המפלגה הדמוקרטית, והם מביטים על כך מתוך כמיהה  למידה של יציבות ושיקול דעת. שטראמפ בעזרת הווליום השקט מעניק כרגע. 

במקביל קשה שלא לדבר על הסקרים המזויפים. הסקרים המזויפים שמופצים בכל מקום תחת השמש ושמראים כאילו לביידן יש יתרון במספר מדינות מפתח מובילים את הנשיא לנסות ולהניע את הבייס שלו להתבשל בתסכול שבתקווה יוליד התפוצצות ביום הבחירות - זה לא אומר שהנשיא לא מבקש לרתום את המפלגה הרפובליקנית למאמץ - מפלגה שנראה וחוזרת לפאתטיות הלוביסטית שאפיינה אותה לפני טראמפ בקצב מדאיג...

הרוגע הסמכותי הזה של טראמפ זה בעצם בדיוק הביטחון שאמריקה צריכה כרגע. הגאון יודע כבר את מלאכתו וטיב שליחותו ההיסטורית, כדברי הפילוסוף הגרמני הדגול היגל, "הרוח יודעת את עצמה באדם הגדול". 

בשנת 2012, פאט ביוקנן, אחד מגדולי הפוליטיקאים וההוגים האמריקנים ברבע האחרון של המאה העשרים, אמר בראיון "אנו נצטרך אדם בקנה מידה תנ"כי להציל את אמריקה".

טראמפ מבין בדיוק את האתגר הנעמד כאן מולו.

לגבי הצעד הבא אחרי הרוגע? אני לא מעז אפילו לנחש - זו כנראה תהיה התפוצצות שרק אדם כמותו מסוגל לספק.

כתבו: Yairkleinbaum@gmail.com