כאשר בוחנים מחקרים בנושא יעילות ההתערבויות, ניתן להבחין כי המצב הנפוץ כיום הוא ש"המרכיב החינוכי" אצל רופאי משפחה רבים מדי, מהווה גורם מרכזי בקבלת ההחלטה על סוג הטיפול. ואילו בפועל מוכח שתוצאות טובות יותר מבחינת הפציינט מתקבלות, כאשר הגורם המרכזי בהתערבות הוא דווקא יישום נהלים המותאמים למצב המטופל (ולא הגורם החינוכי).
ביחס למחקרים שכללו אנשי מקצוע בתחום הבריאות, התחומים העיקריים שנחקרו היו האיזון בין הסיכונים והיתרונות, הצורך בשיפור התקשורת עם חולים והצורך בשיח ברור עם רופאים אחרים המעורבים בטיפול. בין החסמים שזוהו אצל רופאי משפחה 1) חוסר זמן של רופא המשפחה, 2) חוסר יכולת ונכונות לגשת לכל המידע על החולה, 3) נטייה לסטגנציה וקבעון דפוס קבוע של פעולה תוך התנגדות לשינוי וחוסר נכונות להטיל ספק בהחלטות רופאים אחרים.
לגבי המטופלים, הסתמן באופן ברור שיש להם דאגות וספקות רבות בנוגע למרשמים ולהפסקת מרשמים. על מנת להתגבר על סוגיות אלו, יש צורך מבחינת רופא המשפחה, בקשר טוב עם אנשי מקצוע בתחום הרפואה וקבלת התמיכה שלהם במהלך התהליך.
ייעול מתן מרשמים ותרופות באמצעות תיאור ממוקד הוא חלק חשוב בטיפול במצבים רפואיים כרוניים, הימנעות מתופעות לוואי ושיפור התוצאות. מסקירת הספרות המחקרית עולה כי מרבית ההתערבויות המיועדות לסיוע לרופאים בהפסקת מתן מרשמים מיותרים נמצאו יעילות ברמה סבירה למדי. תקשורת טובה בין אנשי מקצוע בתחום הבריאות מהווה אלמנט מפתח להצלחה בתהליך הפסקת מתן טיפולים תרופתיים קבועים שיעילותם מפוקפקת.