דעה: כך החלום האמריקני התנפץ, וארצות הברית הפכה מארץ האפשרויות, לארץ הבכיינים והקורבנות

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

שאלות הנוגעות למדיניות כלכלית-חברתית, שבעבר היו עניין לשכל-ישר, פינו את מקומם לשיח של ''קורבנות ומתנות'' - מי הקורבן ומה הוא מקבל?.

נניח היינו מדברים על כל מדינה אחרת, עוד אפשר היה להבין, אבל כשהדבר קורה באמריקה, אומת ה"עשה זאת בעצמך", מדובר בטרגדיה גדולה.

כל ילד ברחוב ידע פעם שהאתוס האמריקני בנוי על 'אדם בזכות עצמו', 'אדם הבונה עצמו', "Self Made Man".

זה האתוס - עצמאות, יושרה, עוצמה.

הדים לערכים המגדירים הללו ניתן למצוא בשירה, בספרות, ובאופן כללי בקלאסיקות הקולנעיות שיצרה אמריקה.

האם תמיד היה מושלם? האם הכל היה טוב לכולם? - ברור שלא, אבל זה היה טוב בהרבה בהשוואה לכל אומה אחרת בהיסטוריה האנושית.

עטיפת ספרו של דייויד הורביץ (צילום: מת'יו וודאום)

מישהו יודע לאן כל זה נעלם?

לפני מספר שנים פורסם הספר Black Skin Privilege and The American Dream, המחברים, ג'ון פרזו, ודייויד הורביץ בעצמם שני בני מיעוטים (היספני, ויהודי) מתארים בצורה מתמטית וסטטיסטית כיצד הגזענות הממוסדת היחידה הקיימת כיום בארה"ב היא למעשה גזענות המופנית כנגד לבנים, בתקשורת, באקדמיה, בתרבות, בבידור, והיום כבר בוול-סטריט.

עוד הספר מוכיח כי הפריבילגיות הממוסדות כמעט כולן מהראשונה ועד האחרונה הם בידיה של הקהילה השחורה, מקבלה לאוניברסיטה ועד קבלה לעבודה במשרה ממשלתית נוחה - אם אתה שחור, הלכת לקולג', יש לך פי כמה יותר הזדמנויות מכל אדם לבן - במאות אחוזים.

בכל זאת אמש כשפתחתי את אתר האינטרנט של USA TODAY שוב גיליתי - בניגוד לכל הנתונים הסטטיסטיים הבסיסיים - כמה אמריקה גזענית. אני מניח כי אם אפתח את מרקע הטלוויזיה אמצא את אותם שקרים בוטים גם ב-CNN וב-MSNBC.

כל מי שקורא או צופה מקבל את הרושם שאומת האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא אומת הגזענות. שאומת ה"עשה זאת בעצמך", הפכה לאומה רודנית ודכאנית מאין כמותה. יש הוגים שטוענים שציוויליזציות עוברות מחזורים. אוסוולד שפרנגלר, הסוציולוג וההיסטוריון הגרמני הדגול, דיבר על מחזור של עליה, התבססות, שיא, ושקיעה. שפרנגלר קשר את המחזוריות ברמת העוצמה והמחוייבות שיש בכל חברה.

נכון לעתה אמריקה בשקיעה, והסיבה לכך היא שאנשיה התאהבו בכמה הדברים לא מספיק טובים.

המנטרה של "לא מספיק טוב" מזכירה לי את אותו סיפור חסידי של רבי נחמן מברסלב, המדבר על אותו תם, הגר בעירו ואומר לאשתו, "הביאי לי את כובע השבת שלי, את מעיל השבת שלי", כשברור שאין בידו יכולת להרשות לעצמו כובע או מעיל שבת. כשאשתו מכינה מרק תפוחי אדמה, שכן אין לו די כסף לבשר, אומר הוא לה "אשתי, איזה מעדן הוא אותו ציר בשר שהכנת".

אכן, למול ה"לא מספיק טוב הכרוני", והביקורת הבלתי נפסקת שמטרתה לבצע דה-מורליזציה, ניצבים אותו חסיד ברסלב, אותם אנשים שאוהבים לדמיין באופן חיובי, זו הרוח האמריקנית.

מולם יש את אלה שאוהבים להביט במה שיש ולהתלונן. וכשאתה מתלונן, אתה מפסיק ליצור לעצמך הזדמנויות, ואתה מתחיל להסתכל במה שיש לאחר - ואתה מתחיל להרוס - זה קין והבל קלאסי.

ובאמריקה נראה שהגענו לנקודה שבה עלינו לשאול מה גורם לערוצי החדשות והתרבות להמשיך לפמפם לראשינו את המיתוס הזה, את "הלא מספיק טוב" הכרוני, הזה של גזענות וקורבנות? 

אחת העובדות הבלתי נעימות הינה שמעגל החדשות, ה-News Cycle הקדוש, בנוי כיום בעיקר על תלונות ובכיינות ולא על יצירה או אופטימיות.

זה המצב הטבעי של עולם החדשות, שנהיה עוד יותר בולט בעולם של פוליטיקת זהויות ומאבקים אינסופיים. אכן, בעולם המרקסיסטי שהתקשורת מבקשת לייצר, (עולם של מלחמות כוח, קורבנות, ומעמדות) עולם מלא חטא ואשמה נוצרית - חייבים להתלונן, להתקרבן, וכמובן להמשיך ולפמפם את ה"כמה רע פה" - זה שם המשחק.

עיתונאות אמיתית? דעות אינטליגנטיות? דיווחים אובייקטיבים ככל הניתן? - הצחקתם אותנו. אנחנו בעולם של אדונים ועבדים - ואנחנו משדרים אותו ישירות אליכם. בכל זאת, זה מה שלימדו את מגישי החדשות בקולג'.

כפי שכולכם יודעים הסיפור לא נגמר כאן, אחרי שסימנו את הצדיקים והמסכנים, ואת הרשעים והחזקים, את האדונים והעבדים, העולם הקתולי והימי-ביניימי (והכל כך פשטני) אליו הפכה התקשורת והחברה האמריקנית מתחילה גם לנהל את המשפטים של הכנסייה הקתולית - את האינקוויזציה החדשה.

גלגל המזל של, מי יאבד את פרנסתו, את שמו הטוב, את מעמדו בקהילה, או אפילו את משפחתו אם ידבר מילה לא במקום.

בקיצור בעולם הקורבנות אין חופש ביטוי, אין Self Made Man יש "נורמלי-חדש", תרתי משמע.

אבל, יאמרו מבקריי, "המציאות אותה אתה מתאר אינה חדשה, היא קיימת כבר קרוב ל-20 שנה", אכן יש אמת בכך, אבל במצב הנתון, אין ספק שהתוכן המניע את שיח ה"קורבנות והאדונים", מגיע לשיאי טרלול חדשים, במידה רבה, כי האנשים האלה כבר קיבלו את כל מה שביקשו, ולא נותר להם על מה להתלונן.

פעם בת הזוג שלי ראתה את גלגל הנייר הסופג לא במקום, היא כבר כל כך חיפשה על מה להתלונן עד שאמרה "אני לא יכולה להיות עם גבר שמשאיר את הנייר ככה באוויר", אכן זה בערך המצב של אמריקה, אנשי המדיה, האקדמיה, והתרבות, כבר השתלטו על הכל, קיבלו את הכל, "כוחות המהפכה שולטים כבר במוקדי הכוח האמריקנים", מה עוד יוכלו לבקש? כנראה עוד שליטה, ועוד כוח, ולכן כנראה שזכויות הקניין שלכם הם הבאים בתור.

אבל בוא נחזור לאדם ה"נורמטיבי" (מילה קצת מוזרה), מה הוא עושה בשלב הזה? בשלב שכל אחד חשוף, שכולם כבר מצייתים לחוקים, שכולם מצנזרים את עצמם, שהמערכות תחת בקרה מוחלטת?

מה עוד אתה או את (או כל מגדר אחר) יכולים לעשות כדי להפוך את אמריקה לגן-עדן מולטי-תרבותי-קווירי?

אז עכשיו אחרי שהשתלטנו על ההווה, ועל החינוך (העתיד) כל מה שנותר לנו הוא להשתלט על העבר. לכרות את ראשי הפסלים של דמויות היסטורית מתות. 

אכן, כך זה עובד, בהתחלה אתה משתלט על השיח, על הסוציולוגיה ועל התרבות, אחר כך אתה ממשיך בהתנהגות, ובחינוך, ובסוף אתה כותב מחדש את ההיסטוריה.

אכן, אנו חיים בזמנים אורווליאנים. בזמנים של תעמולה המונית.

ככה השיטה עובדת

לפעמים אני חושב ש-MSNBC או CNN עובדים בשיתוף עם האולפנים של הוליווד - זה חלק מתכנית תלת-שלבית.

שלב 1) אולפני חדשות המיינסטרים נוטעים דאגה, זעם, כעס, אשמה, רחמים ומנתבים את הציבור להרגיש את הרגשות האלה כלפי אוכלוסיות ואנשים מסוימים.
שלב 2) אחרי שהתמלאתם בכמויות עצומות של רגשות מיותרים, חסרי ערך ופרודקטיביות
תרוצו לשלב 3) מילוי הריק או הריקבון בתוכן אסקפיסטי (הוליווד, מוצרים מיותרים) , כי הרי גם המסכנים, וגם החזקים, צריכים לנוח ממירוץ סימון האדונים והעבדים המייגע הזה.

אכן, הוליווד הפכה ממקום שמאלל אמריקניות חזקה ועצמאית, למקום שמוכר הזיות ודברים שנועדו כדי להפיג את המתח ממירוץ האדון והעבד אליו הפכה החברה האמריקנית.

אם נחזור רגע למציאות, אמש בוב דילן שיחרר אלבום חדש.

בראיון נדיר שהעניק לרגל צאת האלבום, הגיב הנביא הדגול בצער רב על מותו של ג'ורג' פלויד, אך שימו לב - לא תשמעו ממנו מילה רעה אחת על הנשיא. מסתבר שאפשר גם כך.

ואם כבר בדילן עסקינן, אפשר וראוי להפנות את הקוראים לשורה אחת נהדרת הנמצאת בשירו Jokerman שיצא בשנת 1983,  שורה המתארת את התנהגות מרבית תקשורת המיינסטרים בימים טרופים אלה.

"False Hearted Judges, Dying in the webs that they spin

only a mtter of time, till night comes stepping in"

"שופטים רעי-לב מתים ברשתות שטוו, 

רק עניין של זמן עד שהלילה יבוא".

שופטים רעי-לב, והלילה שהם מביאים - זה בערך מה שקורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

וייתכן שהמעבר של אמריקה מאומה של בונים, לאומת מתלוננים, היא רק חלק מהנורמליזציה שעברה ארה"ב ב-60 השנים האחרונות - לאחר שבמידה רבה הגשימה את חזונה.

אותה תופעה אודותיה דיבר הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה הרואה באמריקה כמעין חלום שהתגשם למעשה, ומשום כך, יש לה עכשיו את הזמן הפנוי והיכולת להתפנות ולהתפנק בכל מיני צורות של תיקון עולם שהוא למעשה הרס עצמי שנובע משעמום ותלונות.

הרס של ערכי השוויון בפני החוק, ההגינות האזרחית - וכל יתר הערכים שייסדו אומה מפוארת זו.

אז כן, גם אני כמוכם, עומד ומנחש, ותוהה כי אולי זה השילוב הקטלני של נורמליזציה של החלום האמריקני מחד שהפך לבנאלי, והשעמום האידאולוגי מאידך שנבע מהגשמתו.

הם שיצרו מוקדי כוח המכוונים למטרות אידאולוגיות הראויות לחולי נפש, והממושטרות ומושמות במסגרת של פוליטיקלי קורקט משעמם שכל מי שמורד בו מאבד את עבודתו/פרנסתו/ ושמו הטוב.

ואולי זו בכלל אותו חוסר מודעות-עצמית שממשיך לאפיין את האמריקנים, שהופך אותם ל"תמימים", לא שעדיפה 'מודעות היתר' האירופאית, (שאינה באמת מודעות, שכן האירופאים נוטים להתבייט להתבייט על תופעה אחת, ולראות דרכה את כל העולם).

אבל נדמה שבאמריקה היעדר המודעות העצמית, הפך למודעות-יתר כלפי "האחר" מודעות שהגיעה לרמה של פנטזיה בה כל טענה על אפליה גזעית מקודמת בברכה - מבלי אפילו לבדוק אם היא נכונה סטטיסטית.

אבל שיח הקורבניות הזה משרת גם את הלבנים, הוא מעניק להם פטור מלבחון את העובדה שהמשפחה, התרבות, מוסר העבודה, החינוך והערכים של המעמד הבינוני הלבן נמצאים במצב של התרוששות מתקדמת - במקום לבחון את זה אפשר פשוט ללכת ולעזור לשחורים המדוכאים - זה סידור דיי נוח ממש - WIN WIN.

לבסוף, לך תסביר לאנשים שהעולם כבר לא נמצא במלחמה בין גזעים או מעמדות.

נכון זה לא אומר שמעמדות חברתיים, ושוני תרבותי אינם קיימים. שעמים מסוימים אינם נשאים של רעינות ודרכי מחשבה ופעולה ייחודיים (מבט חטוף על היהודים בהיסטוריה מגלה שאכן יש הבדל בין תרבויות) אבל כשנבוא להתבונן בהיסטוריה האמריקנית, לא נראה חברה 'מעמדית', נגלה חברה חלוצית ואידיאליסטית (במובן הטוב של המילה), שהמהגרים האירופאיים המאוחרים שהגיעו מאז המאה ה-19 ושמה שעניין אותם יותר מכל היה כסף, דיי מוטטו. 

כן, אולי המהגרים הלבנים הם אלה שמוטטו את הערכים הפיוריטניים הקלאסיים שהמשפחה האמריקנית התבססה עליה. 

אולי הם היו החלוצים שאיפשרו את המעבר מאידיאליזם טהור למטריאליזם נובורישי, מצוקות השחורים בערים ששודדים חנויות בשביל זוגות נעליים חדשים? חבר'ה, זה כבר הסוף של הסיפור, לא תחילת הסוף.

ואכן יש משהו אירוני בכך שהלבנים בשמאל, שחיזקו את תהליך ההתרוששות הערכית באמריקה, מבקשים להכתיר את השחורים כאדוני הארץ שהתרוקנה מהדברים האציליים שלה - או במילים אחרות, איזה מן ארץ האדונים הלבנים מורישים לבני השכונות השחורות שהם אימצו?.

ובתוך כך, אי אפשר שלא לסיים בלי אופטימיות.

ויש גם סימנים לאופטימיות, האופטימיות היא במשהו שאינו בהכרח אמריקני, אינו בהכרח ישראלי, הוא פשוט בקיום, באסירות התודה שלנו, וגם בהיותנו יהודים - מלשון הודאה.

משהו שגם העני וגם העשיר, גם הלבן וגם השחור מסוגלים לאמץ ולחלוק, כמו האוויר, אותו "כולנו" חולקים, שהוא - בלי קורטוב ציניות, פשוט משותף לכולנו.

ולא , לא "כולנו" בצורה בנאלית וסוכרתית, אבל גם לא "כולנו" כמו שאנו רואים כיום בערי אמריקה, כולנו המייצג מצעד של קומוניסטים שטופי-מוח (אם היה מה לשטוף).

כולנו ברמה היסודית ביותר של הקיום האנושי, כברואי אל, או סתם כאנשים עם שכל ישר ורצונות ונכונות לבצע פשרות עבור עצמנו ועבור הזולת במידה המתקבלת על הדעת.

לכן, בזמן שאמריקה מאבדת את עצמה לדעת בתלונה, אפשר להתחיל בתודה.

נזכור, יש אנשים שיכולים להשיג תשומת לב רק על ידי תלונות, ותלונות באופן טבעי הופכות לתביעות, ותביעות הופכות לציפיות בלתי ממומשות שהופכות לאלימות ולתסכול כשכבר אין להן שום קשר עם המציאות הפרקטית המורכבת מבני אדם.

בלי שום קשר לצבע עורם.