ספטמבר 11: הרב שנתן קול לגראונד זירו - 25 שנה אחרי, הוא איבד את קולו

במשך יותר מארבעה עשורים היה קולו של הרב רונלד קפלן כלי העבודה החשוב ביותר שלו. בעזרתו התפלל, לימד, ניחם, ערך חופות וליווה משפחות ברגעים הקשים ביותר בחייהן. אבל דווקא המקום שאליו הגיע כדי לתת קול לאחרים - גראונד זירו - גבה ממנו בסופו של דבר את קולו שלו.

עשרים וחמש שנה אחרי מתקפת 11 בספטמבר, קפלן עדיין חי עם המחיר ששילם על השירות הרוחני שהעניק בימים ובחודשים שלאחר קריסת מגדלי התאומים. הוא אובחן בסרטן הגרון שיוחס לחשיפה שלו לאבק ולחומרים הרעילים באתר, עבר טיפולים קשים ולאחר מכן כריתת גרון מלאה. המאבק שלו עדיין לא הסתיים.

קפלן כלל לא תכנן להפוך לאחד מאנשי הרוח הראשונים שנשלחים אל זירת אסון בהיקף כזה. בשלהי שנות התשעים החלו הצלב האדום האמריקאי והאיגוד הלאומי של אנשי דת יהודים להכשיר רבנים ומלווים רוחניים להתמודדות עם אסונות מעשה ידי אדם. קפלן, אז רב קהילה בצפון ניו ג'רזי, הצטרף להכשרה בשנת 2000. פחות משנה לאחר מכן הגיע 11 בספטמבר.

החל מ-19 בספטמבר 2001 הגיע קפלן שוב ושוב לאזור גראונד זירו. הוא לבש אפוד שעליו נכתב "Chaplain", הצטרף למשפחות שכולות, שוטרים ומחלצים, והגיע אל אזור ההריסות שנודע בפי העובדים פשוט כ-"The Pile" - "הערימה". שם, בין פלדה מעוותת, אבק, עשן וריח חריף, הוא ניסה לעשות את מה שהוכשר לעשות: להיות נוכח.

לא תמיד היו מילים.

החל מ-19 בספטמבר 2001 הגיע קפלן שוב ושוב לאזור גראונד זירו. הוא לבש אפוד שעליו נכתב "Chaplain", הצטרף למשפחות שכולות, שוטרים ומחלצים, והגיע אל אזור ההריסות שנודע בפי העובדים פשוט כ-"The Pile" - "הערימה". שם, בין פלדה מעוותת, אבק, עשן וריח חריף, הוא ניסה לעשות את מה שהוכשר לעשות: להיות נוכח.

לדבריו, לעיתים עיקר תפקידו היה פשוט להקשיב. משפחות רצו לדבר, מחלצים רצו לפרוק, ואנשים ניסו להבין כיצד העולם שבו התעוררו בבוקר 11 בספטמבר נעלם בתוך שעות. כאשר עבודות החיפוש נעצרו בגלל מציאת שרידי אדם, קפלן נשא תפילות בעברית ובאנגלית.

אחד מדפי התפילה שלו מאותה תקופה נשמר עד היום. הוא מוכתם בפיח ובאבק מגראונד זירו. בעיניו, אותו אבק הוא לא רק שריד היסטורי - הוא גם חלק מהסיפור הרפואי ששינה את חייו.

קפלן סיפר כי בתקופה שבה עבד באתר לא היה מצויד במסכת נשימה או בציוד מגן משמעותי. "רק הכיפה שלי הייתה ההגנה שלי", תיאר בדיעבד. האוויר היה קשה לנשימה, האבק כיסה את האזור, וההבנה עד כמה החשיפה מסוכנת התבררה רק שנים מאוחר יותר.

הסימנים הראשונים הופיעו כמעט שני עשורים אחר כך.

בסוף 2019 החל לסבול משיעול עמוק ומצרידות. ב-2020 אובחן בסרטן הגרון. כאשר הרופא עבר איתו על גורמי הסיכון המקובלים - עישון, שתייה כבדה ונגיף HPV - והתשובות לא התאימו, נשאלה לבסוף השאלה ששינתה את התמונה: האם עבד אי פעם בגראונד זירו.

מאז עבר קפלן תשעה סבבי כימותרפיה, 35 טיפולי הקרנה וניתוחים מורכבים. ב-2023 עבר ניתוח בן 12 שעות שכלל כריתת גרון מלאה ושחזור. בכך איבד את קולו הטבעי - אותו קול שליווה אותו כמעט בכל רגע בחייו המקצועיים כרב.

והמחלה עדיין לא מאחוריו. הסרטן חזר, וקפלן ממשיך לקבל טיפול במרכז ממוריאל סלואן קטרינג בניו יורק.

סיפורו הוא אישי מאוד, אבל הוא רחוק מלהיות חריג.

רבע מאה לאחר הפיגועים, משבר הבריאות של 11 בספטמבר ממשיך לגדול. יותר מ-145 אלף בני אדם מקבלים כיום טיפול או מעקב בגלל מחלות הקשורות לחשיפה לאבק ולחומרים הרעילים מהאסון. יותר מ-57 אלף אובחנו בסרטן, ומספר מקרי הסרטן המוכרים ממשיך לעלות.

השבוע קיבל הסיפור הזה תפנית נוספת. עיריית ניו יורק פרסמה יותר מ-170 אלף עמודים של מסמכים שלא היו זמינים לציבור במשך שנים. המסמכים מצביעים על כך שגורמים בעיר ידעו שהאוויר סביב גראונד זירו מסוכן, בזמן שלציבור נמסרו מסרים מרגיעים הרבה יותר. ראש העיר זוהראן ממדאני אמר כי במשך שנים נמנעה מתושבי ניו יורק תמונה מלאה של מה שהרשויות ידעו באותה תקופה.

הגילויים האלה מקבלים משמעות קשה במיוחד כשקוראים את סיפורו של קפלן. הוא הגיע לשם כדי לסייע לאחרים. הוא לא היה כבאי, שוטר או עובד בנייה. הוא היה רב שהתנדב להיות ליד אנשים ברגע שבו הם איבדו הכול.

אבל האבק לא הבחין בין מי שחיפש ניצולים לבין מי שהתפלל עבורם.

השנה נופל יום השנה ה-25 לפיגועים בסמיכות לראש השנה, וחיבור הזמנים הזה אינו מקרי בעיני קפלן. ראש השנה מוכר במסורת גם כיום זיכרון, והוא מבקש שהקהילות היהודיות לא יפרידו בין הזיכרון הלאומי של אמריקה לבין הזיכרון היהודי של התקופה.

למרות המחלה, האובדן והטיפולים, הוא אינו מדבר במונחים של מרירות. הוא מספר על הכרת תודה למשפחתו, לנכדיו ולחיים שנותרו לו.

אבל קשה להתעלם מהאירוניה האכזרית של הסיפור.

בימים שאחרי 11 בספטמבר ירד הרב רונלד קפלן אל גראונד זירו כדי להתפלל עבור מי שכבר לא יכלו לדבר ולהקשיב למי שלא ידעו מה לומר.

עשרים וחמש שנה אחר כך, הוא ממשיך לספר את סיפורם.

רק בלי הקול שהיה לו אז.