ניו יורק סיטי או "חביבי סיטי": הקרב על העיר הפך לקרב על אמריקה
שער חדש של מגזין "ניו יורק" חוגג את עלייתה של תרבות סוואנה — דרום־מערב אסיה וצפון אפריקה — ומציג עיר שבה מסעדות, אמנות, אקטיביזם פרו־פלסטיני וקהילות מזרח־תיכוניות יוצרות תחושה של "בית". ליאל ליבוביץ' השיב במתקפה חריפה: ניו יורק נבנתה על מהגרים שבאו להפוך לאמריקאים, לא על קהילות שמבקשות לשחזר את המולדת שעזבו. כשהמאמר המקורי מציב גם את "הציונות" לצד הכוחות שעמם הקהילה מתמודדת, הוויכוח כבר אינו רק על אוכל, מוזיקה וזהות — אלא על יהודים, הגירה והשאלה מי מגדיר היום מהי ניו יורק.
האזינו לכתבה זו
ניו יורק סיטי או "חביבי סיטי": הקרב על העיר הפך לקרב על אמריקה
08.16.2026 13:00
סוכנויות הידיעות
ניו יורק — לכאורה, זה היה אמור להיות גיליון חגיגי על אוכל, מוזיקה, אמנות וחיי קהילה. אבל שתי מילים על שער מגזין "ניו יורק" הספיקו כדי להפוך אותו לוויכוח ארצי על זהותה של העיר: "חביבי סיטי".
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
במאמר השער שפורסם השבוע מתארת העיתונאית זאינה עראפאת את התגבשותה של סצנה תרבותית חדשה של תושבים ממוצא דרום־מערב אסייתי וצפון־אפריקאי, המכונה בראשי התיבות סוואנה. היא לוקחת את הקורא בין בתי קפה, חנויות ספרים, מסעדות, ערבי שש־בש, אירועי תרבות, אמנים ופעילים — ומציירת ניו יורק שבה בני הדור החדש של יוצאי המזרח התיכון כבר אינם מסתפקים בהשתלבות בעיר, אלא יוצרים בתוכה מרחב תרבותי ופוליטי משלהם.
עראפאת מתארת רגע שבו הסתובבה בברוקלין בין אירועים של הקהילה והרגישה, לדבריה, כאילו היא נמצאת "בבלאד" — בבית הישן, מעבר לים — אף שבפועל הייתה בגרינפוינט. מבחינתה, זו אינה בעיה אלא הישג: קהילה שבעבר נזהרה מחשיפה, במיוחד בשנים שאחרי פיגועי 11 בספטמבר, מרגישה כעת בטוחה מספיק כדי להיות נוכחת, קולנית וגאה בזהותה.
אלא שהמאמר אינו מסתפק בחומוס, מוזיקה וחנויות ספרים.
ליבוביץ', עורך בכיר ב"טאבלט" וכותב יהודי יליד ישראל, פרסם ב"פרי פרס" תגובה ששמה כבר אינו משאיר מקום לספק: "ניו יורק איננה, ואסור לה להיות, 'עיר חביבי'". את הטענה המרכזית שלו הוא ניסח בצורה חריפה עוד יותר: כדי ש"חביבי סיטי" תיוולד, כתב, ניו יורק צריכה למות.
עראפאת מציגה את סוואנה גם כזהות פוליטית. לדבריה, ההשתייכות לקהילה כרוכה באמונה בזכויות הפלסטינים, בתפיסה של המלחמה בעזה כ"רצח עם", בהעדפת צדק ורווחה חברתית על פני שיקולים קפיטליסטיים ובגישה שהיא מגדירה כדה־קולוניאלית. היא מתארת כיצד לאחר 7 באוקטובר הפגנות, חרמות ואקטיביזם הפכו בהדרגה לחברויות, ארוחות, אירועי תרבות ויצירה — ומההתנגדות הפוליטית צמחה לדבריה מערכת תרבותית שלמה.
בחלק אחר של הכתבה מתוארות הקהילות הללו כמי שממשיכות להתמודד עם "שנאת זרים, איסלאמופוביה וציונות". הניסוח הזה הפך לאחד החלקים הנפיצים ביותר בגיליון, משום שהוא מציב את הציונות — התנועה הלאומית היהודית — באותה רשימה עם תופעות של שנאה ואפליה. ארגונים ופרשנים יהודים תקפו את ההשוואה וטענו שהיא הופכת עמדה שבה מחזיקים יהודים רבים למשהו שיש להתגונן מפניו.
ואז הגיע ליאל ליבוביץ'.
ליבוביץ', עורך בכיר ב"טאבלט" וכותב יהודי יליד ישראל, פרסם ב"פרי פרס" תגובה ששמה כבר אינו משאיר מקום לספק: "ניו יורק איננה, ואסור לה להיות, 'עיר חביבי'". את הטענה המרכזית שלו הוא ניסח בצורה חריפה עוד יותר: כדי ש"חביבי סיטי" תיוולד, כתב, ניו יורק צריכה למות.
מבחינתו, הבעיה אינה שאנשים מבשלים את האוכל של הוריהם, מדברים ערבית או פרסית, מאזינים למוזיקה מהמזרח התיכון או חוגגים את מורשתם. ניו יורק עשתה זאת במשך דורות. הבעיה, לטענתו, מתחילה כאשר התרבות המשותפת החדשה מוגדרת לא רק באמצעות מוצא אלא באמצעות התנגדות לאמריקה, לקפיטליזם, לציונות ולערכים שלדעתו אפשרו למהגרים להגיע לעיר מלכתחילה. זהו אפיון פולמוסי של ליבוביץ', ולא הגדרה מוסכמת של סוואנה, אך הוא נמצא בלב טיעונו.
ליבוביץ' עצמו מכיר היטב את חוויית ההגירה. הוא טוען שהרעיון האמריקאי מעולם לא דרש מאדם למחוק את עברו, אבל כן דרש משהו בתמורה להזדמנות שהעניקה לו המדינה החדשה: להפוך לחלק מאומה משותפת.
מכאן מגיעה השאלה הפרובוקטיבית שהוא מציב בפני מי שחוגגים את האפשרות לחיות בניו יורק ולהרגיש כאילו מעולם לא עזבו את מולדתם: אם המטרה היא לשחזר כאן את המקום שממנו באתם, מה בדיוק היה הטעם להגיע?
במקרה של עראפאת עצמה, ליבוביץ' אף מקשה על הדימוי של "הבית שמעבר לים". היא נולדה וגדלה בפרברי וושינגטון הבירה. מבחינתו, העובדה שאמריקאית ילידת ארצות הברית מתארת את המזרח התיכון כ"בית" ואת ניו יורק כמעט כמרחב שבו אפשר לשחזר אותו היא סימן לשינוי עמוק יותר בדרך שבה חלק מבני הדור החדש מבינים את הזהות האמריקאית.
וכאן הופך הוויכוח למעניין הרבה יותר מסכסוך בין שני כותבים.
ניו יורק מעולם לא הייתה עיר נטולת מובלעות אתניות. בדיוק להפך. היא נבנתה מצ'יינה טאון, ליטל איטלי, שכונות יהודיות, איריות, פולניות, פורטו־ריקניות, רוסיות, יווניות ועשרות קהילות אחרות. במשך יותר ממאה שנה אפשר היה לעבור כמה תחנות ברכבת התחתית ולהרגיש כאילו חוצים יבשת.
יהודים לא הגיעו לניו יורק ומיד הפסיקו לאכול אוכל יהודי, לדבר יידיש או להתפלל בבתי כנסת. איטלקים לא הפסיקו להיות איטלקים, וסינים לא ויתרו על שפתם ותרבותם.
לכן מבקריו של ליבוביץ' יכולים לטעון ש"חביבי סיטי" אינה מרד באמריקה אלא דווקא תופעה אמריקאית מאוד: עוד דור של מהגרים וצאצאי מהגרים שבונה לעצמו מסעדות, מוסדות תרבות, אירועים ושכונות, בדיוק כפי שעשו הקבוצות שהגיעו לפניו.
אבל כאן נמצא גם ההבדל שעליו מצביעים מבקרי המאמר של "ניו יורק".
הקהילות ההיסטוריות אולי שמרו על תרבות המולדת, אך הרעיון של כור ההיתוך היה שבמקביל נוצרת זהות אזרחית אמריקאית משותפת. ב"חביבי סיטי", לעומת זאת, הזהות התרבותית מתוארת במפורש גם באמצעות עמדה פוליטית: התנגדות למדיניות ישראל, תפיסות אנטי־קפיטליסטיות ומסגרת "דה־קולוניאלית".
וליהודים בניו יורק יש סיבה נוספת לקרוא את המילים הללו בדריכות.
הוויכוח מתרחש בעיר שבה שאלת ישראל והציונות הפכה בשנים האחרונות לאחד מקווי השבר הפוליטיים הבולטים. מאז 7 באוקטובר הפכו הרחובות, האוניברסיטאות והזירה התרבותית לזירות מאבק סביב המלחמה בעזה, התמיכה בישראל והגבול שבין אנטי־ציונות לאנטישמיות.
לכן כאשר מגזין מרכזי מפרסם גיליון החוגג קהילה חדשה ומציג בתוך אותו נרטיב את ה"ציונות" כאחד הדברים שמולם היא נאלצת להתמודד, מבחינת חלק מהקוראים היהודים אין מדובר עוד רק בחגיגה תמימה של תרבות מזרח־תיכונית.
מנגד, המאמר עצמו אינו מציג עולם שבו יהודים אינם יכולים להשתתף. עראפאת מתארת, למשל, את ברזח קפה בקראון הייטס כמקום שבו נפגשים פלסטינים, יהודים ואף ישראלים אנטי־ציונים. היא מזכירה גם אירוע מימונה שהובילה זמרת יהודייה־ערבייה. כלומר, ההבחנה במאמר אינה בהכרח בין ערבים ליהודים אלא במידה רבה בין ציונים למתנגדי הציונות.
עבור יהודים ציונים — ובוודאי עבור ישראלים החיים בארצות הברית — ההבחנה הזאת אינה בהכרח מנחמת.
הפולמוס סביב "חביבי סיטי" חושף אפוא משהו עמוק יותר שמתרחש באמריקה. השאלה הישנה הייתה כמה מן התרבות הישנה מותר למהגר לשמור בזמן שהוא הופך לאמריקאי. השאלה החדשה היא האם בכלל קיימת עוד ציפייה שיהפוך למשהו משותף עם שכניו.
עראפאת מציעה ניו יורק שבה אין צורך לבחור: אפשר להיות אמריקאי ובו בזמן לבנות מרחב שלם שמרגיש כמו המזרח התיכון. ליבוביץ' חושש שבנקודה מסוימת הפסיפס מפסיק להיות פסיפס והופך לאוסף של קהילות שחיות זו לצד זו אבל אינן חולקות עוד סיפור משותף.
וזו הסיבה ששתי מילים על שער מגזין הצליחו להצית סערה גדולה כל כך.
הוויכוח אינו באמת על השאלה אם ניו יורקרים אוהבים חומוס, מוזיקה ערבית או ערב שש־בש בברוקלין. הוא אפילו אינו רק על ישראל והפלסטינים.
הוא על השאלה הישנה ביותר של אמריקה, שחוזרת עכשיו בצורה חדשה וטעונה הרבה יותר: האם אנשים מגיעים לכאן כדי להביא איתם את הבית — או כדי לבנות יחד בית חדש.
