עקיצת מחנות הקיץ שהפילה את תל אביב: האחים מברוקלין הותירו חוב של 210 מיליון דולר

תל אביב – זו הייתה אמורה להיות עוד הנפקת אג"ח אמריקאית נוצצת בבורסה הישראלית: חברה משפחתית מניו יורק, נכסים מניבים, מחנות קיץ יהודיים, נדל"ן מסחרי, דיור להשכרה ותדמית קהילתית מהוגנת. אבל בתוך פחות משישה חודשים הפכה סימאד הולדינגס מאורחת מכובדת בשוק ההון המקומי לאחת הקריסות המביכות והמהירות שנראו בו בשנים האחרונות. החברה, שגייסה כ־620 מיליון שקל ממשקיעים ישראלים, נקלעה למשבר חובות חמור והותירה אחריה שאלה אחת גדולה: איך הצליחה מערכת שלמה של דירוגים, יועצים, גופים מוסדיים ורשויות לפספס את סימני האזהרה.

במרכז הפרשה עומדים האחים מייקל ודייויד שבסלס, אנשי עסקים יהודים מברוקלין שבנו לעצמם במשך שנים תדמית של יזמי נדל"ן מצליחים ונדבנים קהילתיים. השניים צמחו משכונת פארק סלופ, התחילו בעולם מגזיני הספורט, מכרו את חלקם בעסק בעשרות מיליוני דולרים, ובהמשך עברו לתחום הנדל"ן ומחנות הקיץ. דרך חברת דאמיס הולדינגס, ובהמשך סימאד – אותו שם במהופך – הם הציגו פורטפוליו רחב של כ־80 נכסים בשווי מוצהר של כמיליארד דולר, בהם כשלושים מחנות קיץ לילדים יהודים, מרכזים מסחריים, משרדים, פארקי מים, מלונות וכ־1,800 יחידות דיור להשכרה.

שיטת המימון של הנכסים מעוררת שאלות קשות. לפי דיווחים בארצות הברית, האחים נהגו לעיתים להפריד בין הקרקע לבין הנכס הבנוי עליה, כדי לקבל מימון נפרד על כל אחד מהם ולהגדיל את היקף האשראי. במקרים אחרים הוגשו נגדם תביעות מצד שותפים עסקיים, שטענו לניסיונות השתלטות, דילול אחזקות ומניעת גישה לספרי החשבונות. כל אלה מציירים תמונה של עסק שידע לייצר רושם של צמיחה, אך נשען בפועל על מינוף כבד ועל מבנה פיננסי רעוע.

על הנייר זה נראה כמו סיפור אמריקאי קלאסי: שני אחים חרוצים, עסקים משפחתיים, קהילה יהודית, נדל"ן מניב ומותג נוסטלגי של מחנות קיץ. בפועל, מאחורי החזות הזו הסתתרה מערכת פיננסית מסוכנת בהרבה. לפי הטענות שעלו לאחר הקריסה, החברה נשענה על שכבות של חובות, משכנתאות, הלוואות יקרות והתחייבויות מורכבות, שחלקן לא היו ברורות דיין למשקיעים בישראל. הפיצוץ הגיע בסוף מאי, כאשר הדירקטוריון הישראלי של סימאד גילה כי מייקל שבסלס, בעל השליטה והמנכ"ל, משך מהחברה כ־32 מיליון דולר והעביר אותם לחשבונו הפרטי. המשיכה הזו, לפי הדיווחים, הותירה את החברה ללא מזומנים מספקים לתשלום הריבית לבעלי האג"ח בתחילת יוני.

מרגע זה הקריסה הייתה מהירה. המסחר באג"ח הושעה, רשות ניירות ערך פתחה בבדיקה, והמשקיעים הישראלים גילו כי החוב כלפיהם – כ־210 מיליון דולר, ולפי חלק מהחישובים כ־270 מיליון דולר כולל ריבית – הוא רק חלק מתמונה רחבה בהרבה. במקביל התברר כי לנושים נוספים בארצות הברית קיימות תביעות בהיקפים של יותר מ־100 מיליון דולר, וכי עשרות חברות פרטיות הקשורות לאחים הגישו בקשות להגנה מפני נושים לפי צ'פטר 11, עם התחייבויות שנאמדות במאות מיליוני דולרים ואף יותר.

אחד הפרטים המדאיגים ביותר שנחשפו הוא השימוש בהלוואות מסוג "מזומן לסוחר" – הלוואות מהירות ויקרות במיוחד, המקובלות בדרך כלל בקרב עסקים קטנים שאינם מצליחים לקבל אשראי בנקאי רגיל. לפי גורמים המכירים את הפרשה, היקף ההלוואות הללו הגיע לכ־140 מיליון דולר, וההחזרים תפחו לסכומים גבוהים בהרבה. עבור חברה שהוצגה בישראל כעסק נדל"ן יציב, עצם ההישענות על אשראי מסוג זה הייתה אמורה להדליק נורה אדומה בוהקת.

גם שיטת המימון של הנכסים מעוררת שאלות קשות. לפי דיווחים בארצות הברית, האחים נהגו לעיתים להפריד בין הקרקע לבין הנכס הבנוי עליה, כדי לקבל מימון נפרד על כל אחד מהם ולהגדיל את היקף האשראי. במקרים אחרים הוגשו נגדם תביעות מצד שותפים עסקיים, שטענו לניסיונות השתלטות, דילול אחזקות ומניעת גישה לספרי החשבונות. כל אלה מציירים תמונה של עסק שידע לייצר רושם של צמיחה, אך נשען בפועל על מינוף כבד ועל מבנה פיננסי רעוע.

החלק המקומם בפרשה הוא לא רק התנהלות בעלי השליטה, אלא גם כשל שומרי הסף בישראל. האג"ח של סימאד קיבלה ממידרוג דירוג A3, דירוג שנחשב סביר יחסית ואפשר לגופים מוסדיים להיכנס להשקעה. בין רוכשי האג"ח היו בתי השקעות וחברות ביטוח מוכרות, ובהן מור, מיטב, ילין לפידות, פינסה, קאבין, מגדל שוקי הון והראל. גם רשות ניירות ערך לא עצרה את ההנפקה בזמן. בדיעבד, רבים בשוק שואלים כיצד חברה שלא הצליחה לקבל אשראי נוח בארצות הברית הצליחה לגייס מאות מיליוני שקלים דווקא ממשקיעים ישראלים המרוחקים אלפי קילומטרים מהנכסים ומהמנהלים.

לתדמית האישית של האחים הייתה כנראה חשיבות לא מבוטלת. מייקל שבסלס ואשתו היו מעורבים בפעילות קהילתית ופילנתרופית, בין היתר בארגונים יהודיים וביוזמות הקשורות לישראל. גורמים שנכחו בפגישות עם האחים סיפרו כי הם הדגישו את תמיכתם בחיילים בודדים ובארגונים יהודיים. בשוק ההון הישראלי, שבו קשרים קהילתיים וסיפורים יהודיים־אמריקאיים מתקבלים לעיתים באהדה, ייתכן שהמעטפת הזו סייעה לרכך את החשדנות שהייתה אמורה להתעורר מול המספרים.

ובכל זאת, היו משקיעים שבחרו להתרחק. אחד מהם אמר כי כבר בזמן ההנפקה הנתונים נראו לא מציאותיים, וכי עצם העובדה שחברה אמריקאית מגיעה לישראל כדי לגייס חוב מעוררת שאלה בסיסית: אם הבנקים והמלווים בארצות הברית, המכירים את הנכסים ואת בעלי השליטה מקרוב, אינם מוכנים לתת אשראי בתנאים טובים – מדוע שהמשקיע הישראלי יעשה זאת?

כעת, לאחר שהקשר בין האחים לנושים הישראלים נותק כמעט לחלוטין, הפרשה עוברת למישור המשפטי והפלילי. בעלי האג"ח ינסו להציל ככל האפשר מכספם, אך הסיכויים להשבה מלאה נראים קלושים. מה שנותר הוא שיעור כואב במיוחד לשוק ההון המקומי: סיפורים נוצצים, נכסים מעבר לים ותדמית קהילתית אינם תחליף לבדיקת עומק אכזרית. במקרה של סימאד, החלום על תשואה בטוחה ממחנות קיץ יהודיים באמריקה הסתיים בחשד לעקיצה פיננסית ענקית – והמשקיעים הישראלים הם אלה שנשארו עם החשבון.