רק עבורם נפתחה הדלת: תוכנית הפליטים של טראמפ הפכה למסלול וי.איי.פי לאפריקאנרים הלבנים

יאנקטון, דקוטה הדרומית — כאשר צ'רל קלינהאוס ומשפחתו נחתו בארצות הברית, הם לא הגיעו ממחנה פליטים, לא נמלטו מאזור מלחמה ולא ברחו ממשטר רודני. מאחוריהם נותרו נכסי נדל"ן בשווי מאות אלפי דולרים, כלי רכב יוקרתיים ועסק פעיל בדרום אפריקה. למרות זאת, בתוך חודשים ספורים הם קיבלו מעמד של פליטים, עברו להתגורר בדקוטה הדרומית והחלו לבנות חיים חדשים בארצות הברית. באותה עת, אלפי משפחות שנמלטו ממלחמות באפגניסטן, מסודן, מאוקראינה וממדינות נוספות ממשיכות להמתין במשך שנים להכרעה בבקשותיהן.

המקרה של קלינהאוס ממחיש את אחת ההחלטות השנויות ביותר במחלוקת שקיבל ממשל טראמפ בתחום ההגירה. לאחר שהוקפאה כמעט לחלוטין תוכנית קליטת הפליטים האמריקאית, נקבע חריג אחד בלבד: בני הקהילה האפריקאנרית, המיעוט הלבן בדרום אפריקה. מאז כניסת המדיניות לתוקף הגיעו לארצות הברית יותר מ־6,000 אפריקאנרים, וכמעט כל הפליטים שנקלטו בשנת התקציב הנוכחית משתייכים לקבוצה זו.

ממשל טראמפ מציג את ההחלטה כמהלך הומניטרי. לטענת הבית הלבן, האפריקאנרים סובלים מרדיפה על רקע גזעי, מאלימות ומאפליה ממוסדת בעקבות מדיניות הממשלה בדרום אפריקה. דוברת הבית הלבן, אנה קלי, טענה כי הנשיא בחר להעניק הגנה לאנשים שלדבריה "נאנסים, מותקפים, נרצחים ומאבדים את רכושם" בשל מוצאם.

מבקרי המדיניות טוענים כי מדובר בשינוי עמוק של ייעוד תוכנית הפליטים האמריקאית, שנבנתה לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להגן על בני אדם הנמצאים בסכנת חיים ושאין להם כל חלופה אחרת. לדבריהם, במקום להעניק עדיפות לנזקקים ביותר, נוצר מסלול מועדף לקבוצה מסוימת מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות.

אלא שנתונים רשמיים מדרום אפריקה אינם תומכים בטענה כי האוכלוסייה הלבנה היא יעד לפשיעה בהיקף גבוה יותר מקבוצות אחרות. האלימות במדינה היא תופעה רחבה הפוגעת בכלל האוכלוסייה, ללא הבחנה שיטתית בין לבנים לשחורים. גם ממשלת דרום אפריקה דוחה בתוקף את הטענות בדבר "רדיפה גזעית" או "רצח עם" נגד האוכלוסייה הלבנה, ומאשימה את ממשל טראמפ בהצגת תמונה מעוותת של המציאות.

מבקרי המדיניות טוענים כי מדובר בשינוי עמוק של ייעוד תוכנית הפליטים האמריקאית, שנבנתה לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להגן על בני אדם הנמצאים בסכנת חיים ושאין להם כל חלופה אחרת. לדבריהם, במקום להעניק עדיפות לנזקקים ביותר, נוצר מסלול מועדף לקבוצה מסוימת מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות.

ג'ייסון מארקס, לשעבר בכיר במערך הפליטים של מחלקת ביטחון המולדת, אף התפטר בעקבות ההחלטה. לדבריו, הממשל "פורס שטיח אדום לקבוצה אחת מסיבות גזעיות ופוליטיות, בזמן שאנשים המצויים בסכנת חיים אמיתית נותרים מאחור". גם שריף עלי, נשיא ארגון הסיוע הבינלאומי לפליטים, טען כי המדיניות מבטאת אדישות כלפי פליטים שאינם משתייכים לקבוצה המועדפת.

הוויכוח סביב מצבה של דרום אפריקה מורכב בהרבה מהתמונה שמציגים שני הצדדים. מצד אחד, חקלאים ואנשי עסקים אפריקאנרים מתארים תחושת חוסר ביטחון, פשיעה קשה ופגיעה בהזדמנויות הכלכליות בעקבות מדיניות ההעדפה המתקנת שמקדמת הממשלה. קלינהאוס עצמו סיפר כי התקשה לזכות במכרזים בתחום הכרייה משום שלא השתייך לרוב השחור, וטען כי בעלי עסקים לבנים משלמים מחיר כלכלי כבד.

מן הצד האחר, מומחים מציינים כי האלימות בדרום אפריקה היא תופעה כללית שאינה מכוונת כלפי קבוצה אתנית אחת בלבד. לפי נתוני הנציבות לשוויון בתעסוקה, למרות שהלבנים מהווים כ־7.5% בלבד מאוכלוסיית המדינה, הם עדיין מחזיקים ברוב התפקידים הבכירים במשק, בעוד שיעורי האבטלה בקרב האוכלוסייה השחורה גבוהים משמעותית. חוקרי הגירה ואקדמאים מדגישים כי אין עדויות לקמפיין שיטתי של רדיפה ממלכתית נגד האוכלוסייה הלבנה.

הוויכוח חורג מגבולות דרום אפריקה ונוגע גם לאמינותה של מערכת הפליטים האמריקאית. בזמן שהאפריקאנרים זוכים למסלול מואץ, אלפי אפגנים שסייעו במשך שנים לצבא האמריקאי עדיין ממתינים לאישור כניסה, למרות שעברו הליכי סינון ביטחוניים קפדניים. חברת הקונגרס גרייס מנג טענה כי ארצות הברית חייבת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי מי שסיכנו את חייהם למענה, ולא להעדיף אוכלוסייה אחת על פני אחרות.

גם בקרב הדרום אפריקאים עצמם נשמעות שאלות. קובוס ואן דן ברג, העובד במשך שנים בחוות בצפון דקוטה באמצעות אשרת עבודה עונתית, מתקשה להבין כיצד אחרים מארצו מקבלים במהירות מעמד של פליטים, בעוד הוא עצמו נאבק במשך שנים במסלולי ההגירה הרגילים. לדבריו, התחושה היא שקיימים שני מסלולים שונים לחלוטין — אחד עבור אפריקאנרים המבקשים מקלט, ואחר עבור כל היתר.

בסופו של דבר, המחלוקת סביב תוכנית הפליטים של טראמפ אינה עוסקת רק בדרום אפריקה, אלא בשאלה רחבה הרבה יותר: האם ארצות הברית ממשיכה להפעיל את מדיניות הפליטים שלה על בסיס מצוקה הומניטרית, או שמא שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים הפכו לגורם המרכזי בקביעת מי יזכה להיכנס למדינה ומי יישאר להמתין מחוץ לשעריה. עבור התומכים מדובר בהגנה על מיעוט נרדף, ואילו בעיני המבקרים זהו תקדים שמערער את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר שעליהם נבנתה מערכת ההגנה על פליטים בעולם.