ניו יורק: הכאב שלא פילג את הקהילה החרדית - האב שבתו נהרגה חיבק את הנהג שפגע בה

מונסי שבמדינת ניו יורק עדיין מתקשה להתאושש מהטרגדיה שפקדה את אחת ממשפחותיה המוכרות. שרלוט הרצברג, ילדה בת שמונה, יצאה לרכוב על אופניה – ולא שבה עוד לביתה. היא נהרגה מפגיעת רכב בתאונה טרגית, אך הפרטים שהפכו את הסיפור הזה לחריג במיוחד התגלו רק לאחר מכן. הנהג שפגע בה לא היה אדם זר, אלא חבר קרוב של אביה, יודי הרצברג, מתנדב בארגון ההצלה "הצלה" ושותפו הקבוע ללימוד גמרא.

במציאות שבה אסונות כאלה מסתיימים לא פעם בהאשמות, בקרעים משפחתיים, בתביעות משפטיות ובקהילות המתפלגות למחנות יריבים, איש כמעט לא היה יכול לדמיין את מה שהתרחש בבית משפחת הרצברג בימי השבעה. במקום להפנות אצבע מאשימה אל האיש שחייו השתנו ברגע אחד, פנה האב אל הקהילה במסר של אחדות, והבהיר כי לא ייתן לאסון לפרק את המרקם האנושי שסביבו.

במציאות שבה אסונות כאלה מסתיימים לא פעם בהאשמות, בקרעים משפחתיים, בתביעות משפטיות ובקהילות המתפלגות למחנות יריבים, איש כמעט לא היה יכול לדמיין את מה שהתרחש בבית משפחת הרצברג בימי השבעה. במקום להפנות אצבע מאשימה אל האיש שחייו השתנו ברגע אחד, פנה האב אל הקהילה במסר של אחדות, והבהיר כי לא ייתן לאסון לפרק את המרקם האנושי שסביבו.

מי שנחשף לרגע יוצא הדופן הזה היה הרב בנימין אייזנברגר, מן הרבנים הבולטים באזור ניו יורק, שהגיע לנחם את המשפחה. כאשר נכנס למטבח הבית, הוא ראה מחזה שכמעט אינו נתפס: האב השכול והנהג מחובקים ובוכים זה בזרועותיו של זה, נאחזים זה בזה כדי לא לקרוס תחת עוצמת הכאב. לצדם עמדו גם נשותיהם, מחובקות אף הן, חולקות את אותו אבל ואת אותן הדמעות.

קל לטעות ולכנות את המעשה הזה "סליחה", אך בני המשפחה עצמם רואים אותו אחרת. מבחינתם, לא מדובר במחילה על עוול שנעשה בזדון, אלא בהתמודדות עם תאונה טרגית שלא נבעה מרשלנות או מכוונה לפגוע. על פי התפיסה הזו, אין אויב ואין אדם שעליו צריך לנקום, אלא טרגדיה אחת שפקדה שתי משפחות בעת ובעונה אחת.

בלב הגישה הזו עומדת אמונה דתית עמוקה. בני משפחת הרצברג מאמינים כי כל מה שמתרחש בעולם נתון ביד ההשגחה האלוהית, גם כאשר האדם אינו מסוגל להבין את משמעותו. מבחינתם, אין בכך תשובה לשאלה מדוע מתרחשים אסונות, אך יש בכך מסגרת אמונית שמונעת מהכאב להפוך לשנאה. מתוך אותה תפיסת עולם הוקם גם המיזם "שלום למען שרלוט", הקורא להגברת האחדות והשלום בקהילה לזכרה של הילדה.

הסיפור הזה מזכיר לרבים גם את דרכה של רחל גולדברג-פולין, אמו של הרש גולדברג-פולין, שנרצח בידי חמאס. בספרה היא מתארת כאב שאין לו גבולות, אך כמעט שאינה עוסקת בכעס או בהאשמת בני אדם. במקום זאת היא חוזרת לרעיון תלמודי שלפיו דרכו של כל אדם בעולם אינה מקרית, גם כאשר משמעותה נסתרת מעיניו. בעיניה, האמונה אינה מבטלת את הכאב, אלא משנה את הדרך שבה מתמודדים עמו.

הסופרת שרה יוכבד ריגלר, שכתבה על סיפור משפחת הרצברג, הודתה כי המקרה גרם גם לה לבחון מחדש את חייה. היא סיפרה כי נשאה במשך שנים טינה כלפי אדם שפגע בה בפומבי, אך לאחר שהתעמקה בדרך שבה בחרה המשפחה להתמודד עם האסון, החליטה לשחרר את הכעס. במקום להמשיך לטפח את העלבון, שלחה לו איחולי החלמה וביקשה להתפלל לשלומו.

בעידן שבו כמעט כל טרגדיה הופכת בתוך שעות לקרב משפטי, ציבורי או תקשורתי, הסיפור של משפחת הרצברג בולט דווקא משום שהוא מציע תגובה נדירה מאוד. לא משום שהכאב קטן יותר, אלא משום שהבחירה הייתה שלא לתת לו להפוך לשנאה. שרלוט חיה שמונה שנים בלבד, אך נדמה שהאופן שבו משפחתה בחרה לזכור אותה הותיר בקהילה שסביבה חותם שעשוי להישאר עוד שנים רבות.