הספר על האנטישמיות שבאוניברסיטה ניסו להסתיר: הפרופסור הישראלי יוצא לקרב נגד האקדמיה

בקיימברידג' שבמסצ'וסטס, אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים בעולם ניצב במרכזה של סערה חדשה סביב היחס לסטודנטים ולמרצים יהודים. בעוד אוניברסיטאות מובילות ברחבי ארצות הברית הקימו ועדות מיוחדות לבדיקת אירועי האנטישמיות לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, טוען פרופ' יוסי שפי כי במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס לא הוכן מעולם דוח מקיף המתעד את שהתרחש בקמפוס. לדבריו, דווקא משום כך החליט לכתוב את הספר בעצמו.

שפי, בן 78, נולד בירושלים ומכהן כחבר סגל במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס במשך 48 שנים. לאורך הקריירה שלו נחשב לאחד החוקרים הבולטים בעולם בתחומי התחבורה והלוגיסטיקה, ועמד בראש המרכז לתחבורה ולוגיסטיקה של האוניברסיטה. אלא שלדבריו, האירועים שלאחר 7 באוקטובר שינו לחלוטין את תחושת הביטחון של יהודים וישראלים בקמפוס והותירו אותו עם תחושה שהמציאות אינה מתועדת כראוי.

לדברי שפי, מטרת הספר לא הייתה לנהל ויכוח פוליטי אלא ליצור תיעוד היסטורי מסודר של התקופה, כדי שבעתיד לא ניתן יהיה לטעון שהאירועים הוצגו באופן מוגזם. במסגרת העבודה הוא ראיין עשרות סטודנטים ואנשי סגל, אסף עדויות ותיעד מקרים של הטרדות, תחושת פחד וביקורת כלפי התנהלות הנהלת האוניברסיטה. הספר, שכותרתו "לא בטוח במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס: כרוניקה של מלחמה נגד היהודים בקמפוס", צפוי לצאת לאור בהוצאה עצמאית.

שפי טוען כי הנהלת המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס חוששת שהספר יפגע בתדמית האוניברסיטה ואף עלול לשמש את ממשל טראמפ במאבקיו מול מוסדות אקדמיים סביב סוגיית האנטישמיות והמימון הפדרלי. מנגד, הנהלת האוניברסיטה דוחה את הטענות. דוברת המוסד מסרה כי המכון מעודד חשיבה עצמאית של חברי הסגל, מגנה אנטישמיות ופועל נגדה באופן עקבי, אך נמנעה מלהתייחס ישירות להחלטות שהתקבלו בעניינו של הספר.

העימות החריף החל כאשר שפי ביקש להשתמש בכספי מחקר שנותרו במרכז שבראשו עמד לצורך קידום והפצת הספר. לדבריו, בעבר השתמש באותו מנגנון לפרסום ספרים מקצועיים אחרים ללא כל קושי, אולם הפעם בקשותיו נדחו. לטענתו, ההוצאות על כתיבת הספר אושרו, אך הבקשות לממן את הפצתו ושיווקו סורבו. לדבריו, ההבדל היחיד בין הספר החדש לספריו הקודמים הוא העובדה שהוא עוסק באנטישמיות בקמפוס.

שפי טוען כי הנהלת המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס חוששת שהספר יפגע בתדמית האוניברסיטה ואף עלול לשמש את ממשל טראמפ במאבקיו מול מוסדות אקדמיים סביב סוגיית האנטישמיות והמימון הפדרלי. מנגד, הנהלת האוניברסיטה דוחה את הטענות. דוברת המוסד מסרה כי המכון מעודד חשיבה עצמאית של חברי הסגל, מגנה אנטישמיות ופועל נגדה באופן עקבי, אך נמנעה מלהתייחס ישירות להחלטות שהתקבלו בעניינו של הספר.

הוויכוח אינו מתנהל בחלל ריק. לאחר מתקפת 7 באוקטובר הפך גם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס לזירת מחאות סוערות סביב המלחמה בין ישראל לחמאס. בקמפוס הוקם מאהל מחאה פרו־פלסטיני שנמשך במשך שבועות, ובמהלכו דרשו המפגינים לנתק קשרים אקדמיים עם ישראל. הנהלת האוניברסיטה אפשרה בתחילה את קיום המחאה, אך בהמשך הורתה על פינוי המאהל, ולאחר שהמפגינים סירבו להתפנות, פינתה המשטרה את המקום.

גם נשיאת המכון, סאלי קורנבלות, עמדה במרכז הדיון הציבורי כאשר זומנה להעיד בפני הקונגרס האמריקאי בדיונים שעסקו באנטישמיות בקמפוסים. אותם דיונים הובילו לטלטלה במערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית והציבו את סוגיית ההגנה על סטודנטים יהודים בלב השיח הציבורי.

הנהלת האוניברסיטה מציגה בינתיים נתונים המעידים, לטענתה, על שיפור בתחושת הביטחון של הסטודנטים היהודים. בסקר פנימי שנערך השנה דיווחו רוב גדול של הסטודנטים היהודים כי הם מרוצים מחוויית הלימודים בקמפוס, שיעור גבוה משמעותית מזה שנרשם בשנת 2024. עם זאת, אנשי סגל אחרים טוענים כי מאחורי הנתונים מסתתרת מציאות מורכבת יותר. לדבריהם, האווירה הציבורית אמנם רגועה יותר משהייתה מיד לאחר המלחמה, אך הלחץ להימנע משיתופי פעולה עם מוסדות ישראליים עדיין מורגש היטב.

לאחר שהאוניברסיטה סירבה לממן את קידום הספר, הודיע שפי כי ישקיע כ־20 אלף דולר מכספו הפרטי כדי לשכור חברת יחסי ציבור ולצאת למסע הרצאות ברחבי ארצות הברית. מבחינתו, הספר אינו רק פרויקט אישי אלא גם המסמך שלדבריו היה על הנהלת המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס להכין בעצמה. "זהו הדוח שמעולם לא נכתב", אמר.

עבור הקהילה היהודית והישראלית בארצות הברית, ובעיקר עבור משפחות השולחות את ילדיהן לאוניברסיטאות היוקרתיות במדינה, הפרשה מעוררת שאלות רחבות הרבה יותר מספר אחד. היא מציפה מחדש את הוויכוח על חופש הביטוי בקמפוסים, על גבולות האחריות של הנהלות האוניברסיטאות ועל הדרך שבה מתועדים אירועי אנטישמיות במוסדות ההשכלה הגבוהה. במקרה הזה, הוויכוח אינו מתמקד רק במה שקרה אחרי 7 באוקטובר, אלא גם בשאלה מי יכתוב את ההיסטוריה – ומי יחליט אילו סיפורים יישארו מחוץ לדוח הרשמי.