
מאותו רגע, המוות עצמו הפך לסיפור הגדול. עבור רבים, היה קשה להאמין שאדם בעל קשרים כה נרחבים, שהיה עלול לסבך דמויות מהחזקות בעולם, התאבד לבדו בתא כלא. התוצאה הייתה אחת מתיאוריות הקשר הגדולות ביותר של המאה ה-21.
כעת, תחקיר מקיף במיוחד של ה"ניו יורק טיימס", שנשען על יותר משלושה מיליון מסמכים שנחשפו בעקבות חוק שקיפות שאישר הקונגרס האמריקאי, מנסה להפריד בין מיתוסים לבין עובדות.

אחד האנשים החשובים ביותר שיכלו לשפוך אור על האירועים כלל לא נחקר. מדובר באסיר צ'אד בראון, ששכן בתא סמוך. בראיון ל"טיימס" סיפר כי שמע רעשים חריגים במהלך הלילה, ובהם קולות שנשמעו כמו קריעת בד. לדבריו, הוא ניסה לשוחח עם אפשטיין וקיבל ממנו תשובה עניינית. כעבור זמן קצר הכול השתתק.
אחד הגילויים הדרמטיים ביותר הוא פתק אישי שיוחס לאפשטיין ונשמר הרחק מעיני הציבור במשך שנים. הפתק התגלה על ידי שותפו לתא לשעבר, ניקולס טרטליוניה, אסיר שהמתין למשפט בגין רצח ארבעה בני אדם. במקום למסור אותו לרשויות, הוא הועבר לעורכי דינו ונשאר חסוי בתוך תיק משפטי סגור.
לפי התחקיר, כתב היד והביטויים המופיעים בפתק תואמים מכתבים אחרים שכתב אפשטיין. באחד המשפטים כתב: "זו ההזדמנות שלי לבחור מתי להיפרד". המסמך הזה לא היה בידי חוקרי הבולשת הפדרלית, לא בידי שירות בתי הסוהר ולא בידי הציבור במשך כמעט שבע שנים.
התחקיר חושף גם תמונה קשה של הכלא הפדרלי במנהטן, המרכז הכליאתי המטרופוליני, שכבר אז נחשב לאחד המתקנים הבעייתיים במערכת. שר המשפטים האמריקאי לשעבר, ויליאם בר, תיאר אותו בזמנו כ"מקום מזעזע", והמסמכים החדשים מציירים תמונה של כאוס מוחלט: מחסור בכוח אדם, שומרים שנרדמו במהלך המשמרת, ציוד לקוי ומצלמות אבטחה שלא פעלו.
בלילה שבו מת אפשטיין, שני השומרים שהיו אמורים לבצע סיורים תקופתיים לא עשו זאת במשך שעות ארוכות. במקביל, המצלמות שתיעדו את האזור הסמוך לתאו חדלו לפעול ימים קודם לכן, ומעולם לא תוקנו.
עוד מתברר כי אחד האנשים החשובים ביותר שיכלו לשפוך אור על האירועים כלל לא נחקר. מדובר באסיר צ'אד בראון, ששכן בתא סמוך. בראיון ל"טיימס" סיפר כי שמע רעשים חריגים במהלך הלילה, ובהם קולות שנשמעו כמו קריעת בד. לדבריו, הוא ניסה לשוחח עם אפשטיין וקיבל ממנו תשובה עניינית. כעבור זמן קצר הכול השתתק.
שותפו לשעבר של אפשטיין לתא, ניקולס טרטליוניה, סיפר כי הציל אותו בעבר מניסיונות התאבדות. לטענתו, באחד המקרים מצא אותו תלוי, חתך את החבל וביצע בו פעולות החייאה. לדבריו, כשדיווח על כך לסוהרים, הם לא התייחסו לדבריו ברצינות.
גם השאלה הרפואית לא נעלמה. מומחים שנשכרו על ידי אחיו של אפשטיין טענו במשך השנים כי השברים שנמצאו בצווארו אופייניים יותר לחנק מאשר להתאבדות. אולם לפי התחקיר, תשעה פתולוגים עצמאיים שבחנו מחדש את הנתונים הגיעו למסקנה כי שברים כאלה יכולים להופיע גם במקרי תלייה עצמית, וכי אין בממצאים כדי להוכיח רצח.
ה"ניו יורק טיימס" בחן גם את האפשרות שאדם או גורם כלשהו חיסל את אפשטיין. המסקנה שעלתה מהבדיקה הייתה שכדי לבצע רצח כזה היה צורך בקשירת קשר רחבת היקף, שכללה חדירה לאזור מאובטח במיוחד, השגת מפתחות, ידיעה מוקדמת לגבי המצלמות שהושבתו ותיאום עם גורמים מתוך הכלא. לפי בכירים לשעבר במערכת בתי הסוהר הפדרלית, קשה להאמין שמזימה כזאת הייתה יכולה להישמר בסוד במשך שנים.
אבל אם לא הייתה קונספירציה, התחקיר אינו מנקה את הרשויות מאחריות. להפך. התמונה העולה ממנו היא של מערכת כושלת להחריד, שהפקירה אסיר שהיה תחת השגחה מיוחדת ואפשרה שרשרת בלתי נתפסת של מחדלים.
ייתכן שזו הסיבה לכך שגם אחרי שבע שנים, מיליוני אמריקאים עדיין מסרבים לקבל את הגרסה הרשמית במלואה. לא משום שהתחקיר החדש מצא ראיות לרצח, אלא משום שהכשלים שהתגלו כה חמורים, עד שהם ממשיכים לעורר את אותה שאלה שמלווה את הפרשה מאז אותו בוקר באוגוסט 2019.
אולי, כפי שמציע ה"ניו יורק טיימס", הסיפור האמיתי אינו מזימת ענק בינלאומית. אולי הוא פשוט מפחיד יותר: מערכת שהייתה אמורה לשמור על אחד האסירים המפורסמים בעולם — ונכשלה כמעט בכל דבר אפשרי.