התקווה ל"שנה הבאה בטהרן" נגוזה: יהודי איראן באמריקה מתקשים לעכל את הסכם טראמפ

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

מתיו נוריאל, פעיל יהודי-איראני מלוס אנג'לס, סיפר כי יצא עם חבריו לרחובות ווסטווד וחגג עם מאות בני אדם. "זו הייתה תחושה של תקווה אמיתית", אמר. עבור רבים בקהילה, חלום ישן החל להיראות לפתע אפשרי. סביב שולחנות השבת ובמפגשים משפחתיים החלו להישמע בדיחות שכבר מזמן הפכו לביטוי של כמיהה עמוקה: "שנה הבאה בטהרן".

אלא שככל שהתקדמו המגעים בין ארצות הברית לאיראן, מצב הרוח השתנה. הסכם ההבנות שנחתם בין הצדדים, ואשר הותיר את הרפובליקה האסלאמית על מוסדותיה ומנגנוניה על כנם, היכה רבים בתדהמה.

ככל שהתקדמו המגעים בין ארצות הברית לאיראן, מצב הרוח השתנה. הסכם ההבנות שנחתם בין הצדדים, ואשר הותיר את הרפובליקה האסלאמית על מוסדותיה ומנגנוניה על כנם, היכה רבים בתדהמה

מישל אחדות, יהודייה-איראנית מגרייט נק שבמדינת ניו יורק, תיארה את התחושות הקשות. "ראינו אור בקצה המנהרה אחרי כמעט חמישים שנה", סיפרה. "ופתאום אנשים התחילו לשאול אם כל מה שעברנו היה לשווא". לדבריה, ההסכם התקבל בקהילה כחדשות קשות. "אנשים מבולבלים, מאוכזבים ומיואשים. אני פשוט לא מצליחה להבין איך הסכם עם משטר טרור יכול להיות טוב למישהו".

עבור יהודי איראן בגולה, הסוגיה רחוקה מלהיות דיון פוליטי רגיל. מדובר בזיכרונות חיים. רבים מהם עזבו את המדינה בעקבות המהפכה האסלאמית של 1979, שאילצה קהילה יהודית מפוארת בת עשרות אלפי בני אדם להתכווץ לכמה אלפים בלבד. הם גדלו על רקע הסיסמאות "מוות לישראל" ו"מוות לאמריקה", ונשאו איתם במשך עשרות שנים את החלום לשוב לארץ הולדתם ביום שבו המשטר יקרוס.

לכן, מבחינתם, חיסולו של חמינאי סימל הרבה יותר מהחלפת שליט אחד באחר. הוא נתפס כהזדמנות נדירה לסיום עידן. אלא שכעת, כאשר בנו מוג'תבא חמינאי מסתמן כממשיך דרכו של אביו, והמערכת השלטונית בטהרן ממשיכה לפעול, רבים מרגישים שהחלום התרחק מחדש.

מרג'ן כיפור, פעילת זכויות אדם יהודייה-איראנית, מצביעה על תופעה מעניינת בתוך הקהילה. לדבריה, תומכי טראמפ הנלהבים מתקשים להשלים עם המציאות החדשה, ולכן רבים מהם משכנעים את עצמם שמדובר במהלך מתוחכם יותר. "אנשים אומרים שאולי יש תוכנית גדולה שאנחנו עדיין לא מבינים", סיפרה. "אבל מי שמביע ספקות או דאגה זוכה מיד לתוויות פוליטיות, כאילו עצם השאלה היא סוג של בגידה".

גם נוריאל, שהיה בין החוגגים הגדולים של תחילת המערכה, מתקשה להסתיר את אכזבתו. "אני מתפלל שאנחנו טועים", אמר. "אני מקווה שטראמפ משחק משחק שחמט ברמה שאנחנו לא מבינים. אני מקווה שהמשטר יתמוטט בסופו של דבר. אין דבר שאני רוצה יותר מזה".

לצד תחושת ההחמצה, רבים בקהילה מביעים גם דאגה עמוקה לישראל. ההסכם, כפי שהוא נראה כעת, אינו מטפל בשלוחותיה האזוריות של איראן, אינו נוגע במערך הטילים הבליסטיים, ומותיר שאלות פתוחות רבות לגבי עתידו של האיום האיראני.

אולי יותר מכל, הסיפור הזה חושף את המתח הכואב שבין נאמנות פוליטית לבין זיכרון אישי. יהודי איראן באמריקה אינם מכירים את המשטר מטהרן דרך ספרים או דיווחים חדשותיים. הם מכירים אותו מהבית, מהרחובות שבהם גדלו ומההיסטוריה של משפחותיהם.

וכאשר החלום על נפילתו נראה קרוב מתמיד – ואז מתרחק שוב – האכזבה אינה פוליטית בלבד. היא אישית. עמוקה. וכואבת.