
"פשוט אהבתי את הציור", סיפרה פלוטקין, כיום בת 88. במשך עשרות שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהבית, לצד התמונות המשפחתיות והרהיטים המוכרים. איש מבני המשפחה לא הקדיש מחשבה מיוחדת לשאלה מי צייר אותו או אם יש לו ערך כלשהו.

"פשוט אהבתי את הציור", סיפרה פלוטקין, כיום בת 88. בדיקות שנערכו באמצעות סוגי תאורה שונים ובחינה מדוקדקת של החומרים, אישרו את האותנטיות של היצירה. בבית המכירות הוענק לה השם הרשמי "פנים: הגברת בשחור".
הכול השתנה כאשר בנה, בארי פלוטקין, ביקר בביתה בחודש דצמבר האחרון. כמו פעמים רבות בעבר, מבטו נמשך אל היצירה. אלא שהפעם, בעידן שבו בינה מלאכותית הפכה לכלי יומיומי, עלה במוחו רעיון פשוט: לצלם את התמונה ולשאול את ג'מיני, מערכת הבינה המלאכותית של גוגל, מה היא יודעת עליה.
התוצאה הייתה מפתיעה. בתוך שניות זיהתה המערכת מאפיינים סגנוניים ברורים, ובהם השימוש בגוונים כתומים, השפעות של אר דקו ופרטים נוספים שהובילו אותה למסקנה נחרצת: מדובר ביצירה של פרנסיס קאדל, אחד מחברי קבוצת "הצבעוניים הסקוטים", קבוצת אמנים שהושפעה מן האימפרסיוניזם והפוביזם הצרפתי והטביעה את חותמה על האמנות הבריטית בתחילת המאה העשרים.
הבינה המלאכותית אף ניסתה לזהות את האישה המופיעה בציור, והעריכה כי מדובר בדוגמנית בת'יה המילטון דון ווקופ, שהייתה אחת מהמוזות של קאדל. היא אף קבעה כי מדובר ביצירה גדולה משנות העשרים, שנוצרה בסטודיו המפורסם של האמן באדינבורו.
בשלב הזה החליט בארי לפנות למומחים אמיתיים. בהמלצת ג'מיני הגיע הציור לידיהם של אליס סטרנג וניק קרנו מבית המכירות הבריטי ליון אנד טרנבול. השניים אישרו כי אכן מדובר ביצירה מקורית של קאדל, אם כי חלקו על זיהוי הדוגמנית. לדעתם, האישה המופיעה בציור היא מיי איסטר, דוגמנית קבועה אחרת של האמן, שניתן לזהותה לפי הטורבן האופייני שהיא חובשת.
בדיקות נוספות, שנערכו באמצעות סוגי תאורה שונים ובחינה מדוקדקת של החומרים, אישרו את האותנטיות של היצירה. בבית המכירות הוענק לה השם הרשמי "פנים: הגברת בשחור".
"ככל שהסיפור הלך והתפתח, כך התרגשנו יותר", סיפרה סטרנג. "אלה הרגעים שכל מנהל מכירות פומביות חולם עליהם".
בחודש יוני השנה הוצעה היצירה למכירה, ונמכרה לקונה פרטי תמורת 189,200 לירות שטרלינג, סכום השווה לכ-254 אלף דולר. עבור משפחת פלוטקין, מדובר בפער כמעט בלתי נתפס לעומת פחות ממאה הדולרים ששילמה הלן בשנת 1966.
אבל אולי החידה הגדולה ביותר עדיין לא נפתרה. כמה חודשים לפני שהציור הגיע לחנות היד השנייה בניו יורק, הוא נמכר בבית המכירות כריסטי'ס בלונדון תמורת 21 לירות שטרלינג בלבד. כיצד עשתה יצירת אמנות סקוטית נדירה את דרכה מלונדון אל חנות קטנה בניו יורק, ומדוע איש לא זיהה את ערכה האמיתי במשך עשרות שנים? על השאלות הללו איש אינו יודע להשיב.
הסיפור הזה אינו רק אגדה על מזל טוב ועל רווח כספי אדיר. הוא ממחיש את השינוי שמחוללת הבינה המלאכותית בעולם האמנות. במשך דורות היו רק מומחים מעטים מסוגלים לזהות יצירות אבודות, אך כיום גם צילום פשוט בטלפון נייד עשוי להוביל לגילוי יוצא דופן.
ובכל זאת, הפרשה הזאת הוכיחה גם את גבולותיה של הטכנולוגיה. ג'מיני הצליחה לזהות את האמן ואת התקופה, אך טעתה בזיהוי הדמות שבציור. המומחים האנושיים הם שהשלימו את הפאזל.
עבור הלן פלוטקין, הכסף הגדול הוא רק חלק מהסיפור. במשך שישים שנה היא אהבה את "הגברת בשחור" בלי לדעת שהיא מחזיקה אוצר. עכשיו, כשהיצירה שבה אל עולם האמנות שממנו נעלמה, היא יכולה להביט לאחור ולחייך: מתברר שהציור הישן שתלה בסלון היה שווה הרבה יותר ממה שמישהו העלה על דעתו.