הקרב שלא הסתיים: הלוחם שנפצע בפיגוע עבר למיאמי כדי לברוח מהטראומה — ונכנע לה רחוק מהבית

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

לאחר שחרורו ניסה מילר להתחיל מחדש. הוא עבר למיאמי בתקווה להתרחק מהזיכרונות ומהכאבים שליוו אותו מאז הפציעה. חבריו מספרים כי רצה לבנות לעצמו חיים חדשים, לעבוד, לנשום אחרת, להשאיר מאחור את מה שחווה בישראל. אלא שהטראומה לא נשארה מאחור. היא נסעה איתו.

במהלך החג שלח אלכס הודעה לחברתו שירז וביקש ממנה לעדכן את בני משפחתו. "זה היום האחרון שלי כאן", כתב לה. זמן קצר לאחר מכן שם קץ לחייו. בן 23 היה במותו.

לאחר שחרורו ניסה מילר להתחיל מחדש. הוא עבר למיאמי בתקווה להתרחק מהזיכרונות ומהכאבים שליוו אותו מאז הפציעה. חבריו מספרים כי רצה לבנות לעצמו חיים חדשים, לעבוד, לנשום אחרת, להשאיר מאחור את מה שחווה בישראל. אלא שהטראומה לא נשארה מאחור. היא נסעה איתו.

הטרגדיה של מילר אינה רק סיפור אישי. היא ממחישה את אחד המשברים הכואבים והפחות מדוברים בחברה הישראלית: ההתמודדות של לוחמים עם פוסט־טראומה לאחר השירות הצבאי. רבים מהם מצליחים לתפקד, לעבוד, ללמוד ואפילו לחזור למילואים — אך בפנים ממשיך להתחולל קרב בלתי פוסק.

פוסט־טראומה, או בשמה המקצועי הפרעת דחק פוסט־טראומטית, היא תגובה נפשית ופיזיולוגית לחשיפה לאירועים קיצוניים כמו קרב, פיגוע, פציעה או אובדן. הסימפטומים יכולים לכלול חרדות קשות, פלאשבקים, הפרעות שינה, התפרצויות זעם, תחושת ניתוק ולעיתים גם מחשבות אובדניות. אצל רבים מהלוחמים הפגיעה אינה נראית לעין — ולכן גם לא תמיד מזוהה בזמן.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מלחמת "חרבות ברזל", מזהים במערכת הביטחון ובארגוני הסיוע עלייה חדה במספר הלוחמים המתמודדים עם מצוקה נפשית. אלא שלצד העלייה במספר הפונים, ישנם רבים אחרים שאינם מבקשים עזרה כלל. לעיתים זו הבושה, לעיתים הפחד להיתפס כחלשים, ולעיתים פשוט התחושה שאיש לא באמת יבין מה הם עברו.

אחת התופעות המוכרות בקרב צעירים המתמודדים עם טראומה היא ניסיון לבצע "בריחה גיאוגרפית" — מעבר למדינה אחרת מתוך תקווה שסביבה חדשה תאפשר גם התחלה נפשית חדשה. אבל במקרים רבים המרחק אינו מעלים את הזיכרונות. להפך. הבדידות, הריחוק מהמשפחה והיעדר מעטפת תומכת עלולים להעמיק עוד יותר את תחושת הניתוק.

לפי חברים ומכרים, גם אלכס ניסה להיאחז בתקווה הזאת. הוא רצה להמשיך הלאה, לבנות לעצמו עתיד אחר. אך בסופו של דבר, כך נראה, הכאב היה חזק ממנו.

התגובות ברשתות החברתיות לאחר פרסום המקרה היו קשות. ישראלים רבים החיים בארצות הברית כתבו כי הסיפור של אלכס מוכר להם היטב: צעירים שעזבו את הארץ כדי לברוח מהזיכרונות, אך גילו שהמלחמה ממשיכה לרדוף אותם גם מעבר לים. אחרים תהו כיצד ייתכן שלוחם שנפצע, שירת ונאבק לחזור לחיים — נותר לבסוף לבד ברגעיו הקשים ביותר.

הסיפור של אלכס מילר הוא גם תזכורת כואבת לאחריות המוטלת על המדינה ועל החברה הישראלית. התמיכה בלוחמים אינה יכולה להסתיים ביום השחרור או בטקסי הזיכרון. מי שנשלחו להילחם עבור המדינה זקוקים לעיתים לליווי נפשי ממושך, למעקב, לקהילה תומכת ובעיקר לתחושה שאסור להם להתמודד לבד.

ארגונים כמו נט"ל ועמותות סיוע נוספות מעניקים תמיכה לנפגעי טראומה ולבני משפחותיהם, אך מומחים מזהירים כי עדיין קיימים פערים גדולים בזמינות הטיפול וביכולת להגיע דווקא לאלו שמסתירים את המצוקה שלהם היטב.

אלכס מילר שרד את הפיגוע שבו נפצע. הוא שרד את הכאב, את השיקום ואת המילואים. אבל את הקרב הפנימי שניהל בתוך עצמו — הוא כבר לא הצליח לנצח.

יהי זכרו ברוך.