ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה: ספסל אחד בסנטרל פארק בניו יורק מנציח קהילה שלמה

בבוקר גשום של אמצע אפריל, התאספו כמה מאות בני אדם בפינת רחוב 106 והשדרה המערבית של סנטרל פארק בניו יורק. עצים פורחים בגווני לבן וורוד הקיפו את המקום, אך האווירה הייתה כבדה. רבים מהנוכחים מחו דמעות. הם לא הגיעו לעוד עצרת — אלא לפרידה.

על ספסל חדש שהוצב בכניסה לפארק נקבעה לוחית מתכת. הכיתוב עליה היה קצר וחד: "לכבוד החטופים שנחטפו ב־7 באוקטובר ולפניו. נלחמנו עבורכם ללא לאות. אתם סוף סוף בבית."

אך לא כולם שבו. במהלך האירוע הוקראו גם שמות של מי שלא יחזרו — ובהם בני משפחת ביבס. שמות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, ושבאותו רגע הפכו לשקט כבד בין האנשים.

אחד הרגעים הקשים באירוע היה נאומו של מוריס שניידר, קרוב משפחתה של שירי ביבס. הוא עמד מול הקהל ואמר בפשטות מצמררת: "איבדתי חמישה בני משפחה." ואז פנה אל הנוכחים והוסיף: "אתם זוכרים אותם. אתם לא שוכחים אותם."

הקהילה שנפרדה באותו בוקר נולדה כמעט במקרה — בימים שלאחר 7 באוקטובר 2023. יהודים ניו יורקרים, מרקעים שונים לחלוטין, החלו להגיע מדי יום ראשון לאותה פינה בפארק. הם לא הכירו זה את זה קודם לכן: דתיים וחילוניים, אמריקאים וישראלים, אשכנזים וספרדים. מה שחיבר ביניהם היה כאב משותף — ורצון לא לעמוד מנגד.

עם הזמן, המפגשים הפכו למסורת. הם התקיימו בשלג של חורף ניו יורקי ובחום הקיץ, לעיתים בהשתתפות בני משפחות של חטופים ואף חטופים ששוחררו. לעיתים הגיעו מאות, ולעיתים אלפים. עבור רבים, זו הייתה הדרך היחידה להרגיש שהם עושים משהו.

"זה הפך לאדמה משותפת כמעט לכל הקהילה היהודית כאן," אמרה דנה קוויגרך, מנהלת פורום משפחות החטופים והנעדרים בארצות הברית.

אחד הרגעים הקשים באירוע היה נאומו של מוריס שניידר, קרוב משפחתה של שירי ביבס. הוא עמד מול הקהל ואמר בפשטות מצמררת: "איבדתי חמישה בני משפחה." ואז פנה אל הנוכחים והוסיף: "אתם זוכרים אותם. אתם לא שוכחים אותם."

גם שלי שם טוב, אמו של עומר שם טוב ששב מהשבי, דיברה אל הקהל — אך דבריה נשאו גם תקווה. "אתם המשפחה שלי," אמרה. "לא הכרתם אותי ולא את הבן שלי — אבל הרגשתם את הכאב שלנו ובאתם לכאן כל שבוע."

ואז הוסיפה את המשפט שסיכם עבור רבים את משמעות המאבק: "בזכות כל אחד מכם — אני מחבקת את הבן שלי כל יום."

הספסל שהוצב במקום אינו רק סמל — אלא גם התחייבות לזיכרון. הוא הוקם ביוזמת פורום המשפחות ובשיתוף הפדרציה היהודית של ניו יורק, בעלות של כ־20 אלף דולר. עבור המארגנים, מדובר בנקודת ציון שתישאר גם אחרי שהקהל יתפזר והשלטים ייעלמו.

אך לצד תחושת הסיום, עלו גם חששות. בשנים האחרונות הושחתו בניו יורק כרזות ותמונות של חטופים, ולעיתים אף הותקפו אנשים שניסו להגן עליהן. האחריות לשמירה על הספסל הועברה לרשות הפארקים העירונית, אך הדאגה נותרה.

האבטחה באירוע הייתה מורגשת. מתנדבי ארגון הביטחון הקהילתי ושוטרים הקיפו את המקום. גם קריאות עוינות מצד עוברי אורח נשמעו — אך לא שינו את מהות הרגע.

בסיום, התאספו הנוכחים סביב הספסל, שכוסה בדגלי ישראל וארצות הברית. שירת ההמנונים נשמעה, ושמות הנרצחים והחטופים הוקראו בקול.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הרגע הזה בניו יורק קיבל משמעות עמוקה במיוחד. לא רק זיכרון של מי שאינם — אלא גם עדות לכוחה של קהילה שנולדה מתוך שבר.

הקהילה התפרקה באותו בוקר — אך הספסל נשאר