כדורגל מול מציאות: נבחרת איראן בדרך למונדיאל ותשחק בלוס אנג'לס – בעיצומה של מלחמה

ג'אני אינפנטינו, נשיא פיפ"א, ישב מול מצלמות רשת הטלוויזיה האמריקאית CNBC בוושינגטון ודיבר בביטחון כמעט בלתי נתפס נוכח המציאות. מאז 28 בפברואר, ארצות הברית וישראל מנהלות מתקפה צבאית נגד איראן. אלפי בני אדם נהרגו, מיצר הורמוז נסגר לפרקים, והמתח בין המדינות הגיע לשיאים חדשים. ובתוך כל זה, ראש ארגון הכדורגל הגדול בעולם מצהיר בפשטות: נבחרת איראן תשחק על אדמת ארצות הברית.

"איראן תגיע — בוודאות," אמר. "הם העפילו לטורניר, הם מייצגים את עמם, והשחקנים רוצים לשחק."

זו אינה רק אמירה ספורטיבית — זו הצהרה פוליטית במסווה של ספורט.

במצב רגיל, משחק של נבחרת איראן בלוס אנג'לס היה אירוע טעון אך חגיגי. במצב הנוכחי — כשהמלחמה טרייה, כשדם עדיין נשפך וכששיח ציבורי טעון שוטף את הרשתות והרחובות — מדובר בתרחיש נפיץ במיוחד.

מונדיאל 2026 אמור היה להיות אירוע שיא של חיבור עולמי: לראשונה בהיסטוריה, שלוש מדינות — ארצות הברית, קנדה ומקסיקו — מארחות יחד את הטורניר. 48 נבחרות, יותר ממאה משחקים ומיליארדי צופים. חגיגה גלובלית של כדורגל.

אלא שהמציאות טרפה את הקלפים.

בתוך רשימת הנבחרות נמצאת גם איראן — מדינה שנמצאת בעימות צבאי ישיר עם המארחת המרכזית. לפי לוח המשחקים, היא אמורה לשחק בלוס אנג'לס מול בלגיה וניו זילנד, ובהמשך בסיאטל מול מצרים. לא בשטח ניטרלי, לא במדינה שלישית — אלא בלב ארצות הברית.

וכאן מתחדדת הבעיה האמיתית.

לוס אנג'לס אינה עוד עיר אמריקאית. זו אחת הערים עם הקהילה האיראנית הגדולה ביותר מחוץ לאיראן — מאות אלפי בני אדם, המכונים לעיתים "טהראנגלס". אלא שהקהילה הזו רחוקה מלהיות אחידה. חלקה מורכב מגולים פוליטיים המתנגדים למשטר האיראני בחריפות. אחרים שומרים על קשר תרבותי ולאומי עמוק עם המולדת. ויש גם מי שחוו על בשרם את מדיניות המשטר וברחו ממנה.

במצב רגיל, משחק של נבחרת איראן בלוס אנג'לס היה אירוע טעון אך חגיגי. במצב הנוכחי — כשהמלחמה טרייה, כשדם עדיין נשפך וכששיח ציבורי טעון שוטף את הרשתות והרחובות — מדובר בתרחיש נפיץ במיוחד.

האם הקהל יקבל את השחקנים בתשואות, או במחאות?
האם המשחק יהפוך להפגנה פוליטית?
ומה יקרה אם רגשות הזעם מהמלחמה יתפרצו דווקא ביציעים?

גם מבחינת ביטחון, האתגר עצום. שירותי הביטחון האמריקאיים יידרשו להגן לא רק על שחקני נבחרת, אלא על סמל לאומי של מדינה הנתפסת כאויבת. כל תקרית — אפילו קטנה — עלולה להדליק מחדש אש שכבר כעת בקושי מרוסנת.

דונלד טראמפ כבר רמז לכך כשאמר שאינו רואה את השתתפות איראן כ"מתאימה", אפילו "לטובתם שלהם". מאחורי הניסוח הזה מסתתרת הבנה פשוטה: לא מדובר רק בכדורגל.

ובכל זאת, אינפנטינו מתעקש לדבוק בעמדה העקרונית של פיפ"א: הספורט מעל הפוליטיקה. "אם אין מי שבונה גשרים — אנחנו נעשה זאת," אמר.

אלא שהפעם, הגשר הזה עובר מעל תהום פעורה.

פיפ"א כבר דחתה בקשה איראנית להעביר את משחקיה למקסיקו, צעד שהיה עשוי להפחית מתיחות. נשיאת מקסיקו, קלאודיה שיינבאום, אישרה כי הבקשה עלתה — ונדחתה. המשמעות ברורה: כל הנבחרות ישחקו היכן שנקבע, גם אם המציאות השתנתה לחלוטין.

במקביל, גם בתוך איראן אין ודאות מוחלטת. המאמן אמיר גולנואי ושר הספורט אחמד דוניאמאלי הביעו נכונות להשתתף, אך הדגישו כי הדבר תלוי במצב הביטחוני. ההכרעה הסופית אינה שלהם, אלא של המועצה העליונה לביטחון לאומי — הגוף שמאזן בין שיקולים צבאיים, מדיניים ותדמיתיים. בראשו עומד הנשיא מסעוד פזשכיאן, ותחת פיקוחו של המנהיג העליון, מוג'תבא חמינאי.

כלומר, גם אם פיפ"א בטוחה — איראן עדיין לא בהכרח שם.

השאלה הגדולה כבר אינה רק האם נבחרת איראן תשתתף במונדיאל, אלא מה המשמעות של השתתפות כזו. האם מדובר ברגע של תקווה, שבו ספורט מצליח לגשר על סכסוך מדמם? או שמא זו אשליה מסוכנת — ניסיון לכפות נורמליות על מציאות שאינה נורמלית כלל?

ההיסטוריה של הספורט הבינלאומי מלאה בדוגמאות לשני הכיוונים: תחרויות שחיברו בין עמים, לצד חרמות, ביטולים והתנגשויות פוליטיות חריפות. אך כאן מדובר במצב קיצוני יותר — מלחמה פעילה, לא מתיחות דיפלומטית בלבד.

אם ביוני 2026 אכן ינחתו שחקני נבחרת איראן בלוס אנג'לס, ילבשו את מדי הנבחרת ויעלו לשחק — זה יהיה רגע חסר תקדים. רגע שבו הכדורגל ינסה, אולי בפעם הנועזת ביותר, להתעלות מעל המציאות.

ואם זה לא יקרה — זו תהיה תזכורת לכך שגם המשחק הפופולרי בעולם אינו יכול תמיד לברוח מהעולם האמיתי.