עשרות מפגינים נעצרו מול משרדי שומר וג'ילברנד: מנהטן הפכה לזירת המחאה נגד נשק לישראל

בלב מידטאון מנהטן, בצהריים שגרתיים לכאורה, התיישבו כמאה מפגינים על כביש מרכזי וחסמו את התנועה למשך שעה ארוכה. כאשר המשטרה הגיעה, הם לא נסוגו. הם נותרו ישובים במקומם, ידיהם אזוקות מאחור, עד שפונו לאוטובוסים. כ־90 מהם נעצרו. בין העצורים הייתה גם צ’לסי מאנינג, לשעבר אנליסטית מודיעין בצבא ארצות הברית.

ההפגנה לא הייתה ספונטנית. היא כוונה במדויק אל בניין שבו ממוקמים משרדיהם של שניים מהסנאטורים הדמוקרטים הבכירים מניו יורק — צ’אק שומר וקירסטן ג’יליברנד. הבחירה הזו אינה מקרית: המפגינים אינם פונים עוד כלפי חוץ, אלא מפעילים לחץ ישיר על הנהגת מפלגתם.

באותו יום, הסנאטור ברני סנדרס העניק למחאה ממד פוליטי ברור כאשר הכריז כי יכפה הצבעה בקונגרס על חסימת עסקת נשק לישראל בהיקף של כחצי מיליארד דולר. לפי פרטי ההצעה, מדובר באלפי פצצות ובציוד הנדסי כבד, שלטענת הממשל מיועד להגנה ולחיזוק תשתיות ביטחוניות. מתנגדי העסקה טוענים כי מדובר באמצעים שייעשה בהם שימוש בלחימה ברצועת עזה ובלבנון.

המחאה אורגנה בין היתר על ידי ארגון “קול יהודי לשלום”, גוף יהודי־אמריקאי שהיה במשך שנים בשוליים הפוליטיים, אך מקבל כיום תהודה רחבה יותר על רקע המלחמות האחרונות. נוכחותו במרכז האירוע מדגישה את השינוי: הביקורת על מדיניות ישראל כבר אינה מוגבלת לקבוצות חיצוניות, אלא מגיעה גם מתוך הקהילה היהודית עצמה

מחוץ לבניין, המסר היה חד יותר. המפגינים האשימו את הסנאטורים בגיבוי למדיניות שהם רואים כהסלמה צבאית, וטענו כי ההנהגה הדמוקרטית אינה מגיבה ללחץ הציבורי הגובר. חלקם ביטאו תסכול עמוק מהמשך התמיכה האמריקאית בישראל, אחרים דיברו מתוך ניסיון אישי במלחמות עבר של ארצות הברית והזהירו מפני חזרה על דפוסים מוכרים.

המחאה אורגנה בין היתר על ידי ארגון “קול יהודי לשלום”, גוף יהודי־אמריקאי שהיה במשך שנים בשוליים הפוליטיים, אך מקבל כיום תהודה רחבה יותר על רקע המלחמות האחרונות. נוכחותו במרכז האירוע מדגישה את השינוי: הביקורת על מדיניות ישראל כבר אינה מוגבלת לקבוצות חיצוניות, אלא מגיעה גם מתוך הקהילה היהודית עצמה.

המעבר מהקמפוסים לרחובות מרכזיים במנהטן אינו מקרי. זהו שלב נוסף בהסלמה של הלחץ הציבורי — מעבר מהפגנות סטודנטים לסגירת צירים ולפעולה ישירה מול נבחרי ציבור. כאשר המחאה מתמקדת במשרדי הסנאטורים עצמם, המסר ברור: הוויכוח כבר אינו תיאורטי, אלא פוליטי ומיידי.

במקביל, מתחדדת הסתירה בתוך המפלגה הדמוקרטית. מצד אחד, מנהיגים ותיקים ממשיכים לתמוך בישראל כחלק ממדיניות מסורתית. מצד שני, קולות פרוגרסיביים — הן בקונגרס והן ברחוב — דורשים שינוי כיוון. בין שני הקטבים הללו ניצבים נבחרים כמו שומר וג’יליברנד, שנדרשים לאזן בין קהלים מנוגדים.

שתיקתם לאחר ההפגנה לא נעלמה מעיני המפגינים. עבורם, היעדר תגובה הוא עמדה בפני עצמה. עבור הפוליטיקאים, ייתכן שמדובר בניסיון להימנע מהחרפת המתח.

כך או כך, האירוע במנהטן אינו עוד הפגנה. הוא סימן לשינוי רחב יותר: מחאה שמגיעה אל מרכזי הכוח, פוליטיקה שנעשית לחוצה יותר, ושאלת התמיכה האמריקאית בישראל שמפסיקה להיות מובנת מאליה.