מקונצנזוס למשבר: התמיכה האמריקאית בכיפת ברזל כבר לא מובנת מאליה

במשך שנים, המימון האמריקאי למערכת “כיפת ברזל” היה כמעט קונצנזוס בוושינגטון. רפובליקאים ודמוקרטים כאחד תמכו בתקציבים שהוקצו להגנה על אזרחי ישראל מפני רקטות וטילים. אך בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז המלחמות האחרונות במזרח התיכון, הקונצנזוס הזה מתחיל להיסדק — ולא רק בשוליים.

הטריגר לשינוי הגיע כאשר ארגון “ג'יי סטריט”, אחד הלוביסטים הפרו־ישראליים המרכזיים בארצות הברית מהזרם הליברלי, הצטרף לקריאות להפסקת המימון הפדרלי למערכת. במסמך מדיניות שפרסם, קרא הארגון לצמצום הדרגתי של הסיוע הצבאי לישראל עד שנת 2028 — כולל התמיכה בכיפת ברזל.

לצד הארגון ניצבים גם חברי קונגרס דמוקרטים בולטים, בהם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ורו ח'אנה, שמבטאים קו ביקורתי יותר כלפי מדיניות ישראל. עבורם, הסוגיה אינה רק ביטחונית — אלא גם פוליטית ומוסרית.

הוויכוח סביב כיפת ברזל אינו רק על תקציב. הוא משקף שינוי עמוק יותר בתפיסת היחסים בין ארצות הברית לישראל. עבור חלק מהאמריקאים, מדובר בהתאמה למציאות חדשה; עבור אחרים, זהו סימן להתרחקות מסוכנת מבעלת ברית אסטרטגית.

הטיעון המרכזי של התומכים בקיצוץ אינו מוצג כאידיאולוגי, אלא ככלכלי. לטענתם, ישראל היא מדינה מבוססת, עם תוצר לנפש גבוה, ולכן אין הצדקה לכך שמשלמי המסים האמריקאים ימשיכו לממן את מערכות ההגנה שלה. במילים אחרות: מדובר בניסיון “לנרמל” את היחסים — להפוך את ישראל לעוד בעלת ברית, לא מקרה מיוחד.

אך מנגד, הביקורת חריפה לא פחות. חבר הקונגרס ריצ'י טורס, מהקולות הפרו־ישראליים הבולטים במפלגה הדמוקרטית, טוען כי מדובר במהלך מסוכן. לדבריו, כיפת ברזל אינה מערכת התקפית, אלא אמצעי שמטרתו היחידה היא הצלת חיים. פגיעה במימונה, הוא מזהיר, לא תקדם שלום — אלא תגדיל את מספר הנפגעים.

גם בעולם האקדמי מתנהל ויכוח סביב המשמעות הרחבה של המהלך. יש הרואים בו ביטוי לגישה מורכבת יותר של יהודים אמריקאים, המבקשים לשלב בין תמיכה בישראל לבין ביקורת על מדיניותה. אחרים טוענים כי עצם ההתנגדות למערכת הגנה אזרחית מעידה על שינוי עמוק יותר — לא רק ביחס למדיניות, אלא ביחס לעצם זכותה של ישראל להגן על עצמה.

הדיון אינו מתרחש בחלל ריק. הוא מושפע מהקשר רחב יותר: המלחמה בעזה, העימות עם איראן והשינויים בדעת הקהל הדמוקרטית, בעיקר בקרב צעירים. עבור פוליטיקאים שמביטים קדימה לבחירות הבאות, התמיכה בישראל כבר אינה מובנת מאליה כפי שהייתה בעבר.

לכך מצטרפת גם דינמיקה מורכבת נוספת. אמירות שנשמעו בירושלים על רצון לצמצם תלות בסיוע האמריקאי משמשות כעת טיעון בידי המבקרים בוושינגטון: אם ישראל יכולה לעמוד על רגליה — מדוע להמשיך לממן אותה?

בסופו של דבר, הוויכוח סביב כיפת ברזל אינו רק על תקציב. הוא משקף שינוי עמוק יותר בתפיסת היחסים בין ארצות הברית לישראל. עבור חלק מהאמריקאים, מדובר בהתאמה למציאות חדשה; עבור אחרים, זהו סימן להתרחקות מסוכנת מבעלת ברית אסטרטגית.

כיפת ברזל, שנועדה להגן מפני איומים חיצוניים, הפכה כך לזירת מאבק פוליטית פנימית — שבה נבחנים לא רק סדרי עדיפויות תקציביים, אלא גם גבולות התמיכה והזהות.