בשעות שקדמו להכרזת הפסקת האש בין ארצות הברית לאיראן, הוצפו הרשתות החברתיות בתוכן חריג: סרטונים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית והופצו על ידי גורמים המזוהים עם המשטר בטהראן. באחד מהם נראית דמות מונפשת של דונלד טראמפ מתחננת להפסקת הלחימה — רגע לפני שטיל בליסטי, הנושא את הכיתוב "לזכר קורבנות אפשטיין", פוגע בבעלות בריתה של ארצות הברית. בסרטון אחר מוצג טראמפ מתעורר מסיוט טילים, כשהוא לצד דמויות של קטינות — רמז בוטה לפרשה שהסעירה את אמריקה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
לא מדובר בתכנים שוליים. זהו חלק ממערך תעמולה שיטתי, ממומן ומכוון היטב. כבר בשנת 2024 הגדיר המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, את התפיסה הזו בפשטות: "כל מלחמה היא מלחמת מדיה — ומי ששולט במדיה, מנצח."
כדי להבין את הבחירה בפרשת אפשטיין ככלי מרכזי, צריך לחזור ליסודות האידיאולוגיים של הרפובליקה האסלאמית. מאז הקמתה, המשטר האיראני מציג את המערב כמרחב של שחיתות מוסרית, התפרקות משפחתית וחוסר גבולות. פרשת ג'פרי אפשטיין — רשת ניצול מיני של קטינות בלב האליטה האמריקנית — סיפקה המחשה מוחשית לנרטיב הזה.

מאז הקמתה, המשטר האיראני מציג את המערב כמרחב של שחיתות מוסרית, התפרקות משפחתית וחוסר גבולות. פרשת ג'פרי אפשטיין — רשת ניצול מיני של קטינות בלב האליטה האמריקנית — סיפקה המחשה מוחשית לנרטיב הזה
כאשר פורסמו בארצות הברית מסמכים חדשים הקשורים לאפשטיין, המשטר האיראני זיהה הזדמנות. מבחינתו, לא היה צורך להמציא — המציאות עצמה שימשה כהוכחה. המסר היה חד: זהו המערב שאתם מבקשים לחקות.
האירוניה בולטת: באיראן עצמה החוק מאפשר נישואי קטינות בגיל צעיר, לעיתים באישור שיפוטי. אך במערך התעמולה, המבט מופנה החוצה — אל המערב בלבד.
לצד הנרטיב המוסרי, נוספה שכבה קונספירטיבית. ברחבי איראן תועדו עצרות שבהן הוצתו פסלים של האל הכנעני בעל — סמל שנקשר, בתיאוריות רשת שגויות, לפרשת אפשטיין. הפרשנות התבססה על קריאה מוטעית של מסמך טכני, אך הפכה במהירות למיתולוגיה. פסלי בעל, לעיתים מסומנים בכוכב דוד, נשרפו בליווי קריאות נגד ארצות הברית וישראל.
התוכן הזה אינו מיועד בעיקר לציבור האיראני. הסרטונים מופקים באנגלית, מופצים בפלטפורמות גלובליות ומכוונים לקהל מערבי: צעירים ברשתות חברתיות, צרכני קונספירציות, ופעילים פוליטיים המחפשים נרטיבים אנטי־מערביים.
המסר מתחדד עוד יותר כאשר הוא מהדהד גם בתוך השיח האמריקני עצמו. פוליטיקאים ואנשי תקשורת בארצות הברית העלו טענות כי המלחמה עם איראן נועדה להסיט את תשומת הלב מפרשת אפשטיין. עבור טהראן, מדובר בהזדמנות נדירה: נרטיב שנולד במערב — ומשרת את האינטרסים שלה.
כך נבנה מעגל שמזין את עצמו: פרשה אמיתית, פרשנות קיצונית, הדהוד פוליטי, והפצה גלובלית.
בסופו של דבר, התמונה רחבה יותר מסיפור תעמולה נקודתי. איראן מנהלת שתי מערכות במקביל: האחת צבאית — במרחבי המפרץ הפרסי ובנתיבי האנרגיה; השנייה תודעתית — ברשתות, בדימויים, בנרטיבים שמכוונים להשפיע על דעת הקהל העולמית.
את המערכה השנייה לא ניתן להכריע בשיחות דיפלומטיות קצרות. היא מתנהלת ללא הפסקה — ובינתיים, נדמה שהיא רק מתעצמת.