שדה התעופה הפך למלכודת: רשות הביטחון האווירי האמריקאית מסרה פרטי עשרות אלפי נוסעים לרשות ההגירה - מאות נעצרו

כאשר נוסע מגיע לביקורת בשדה התעופה, הוא מניח שהמידע שהוא מוסר — שמו, תאריך לידתו ופרטי טיסתו — נועד לצורכי ביטחון תעופתי. הוא מצפה שהרשויות יבדקו אם הוא מהווה איום, יסרקו אותו ויאפשרו לו להמשיך לשער. הוא אינו מניח שהנתונים האלה עלולים להגיע ישירות לידי סוכני הגירה הממתינים לו בהמשך הדרך.

אלא שלפי נתונים פנימיים של סוכנות ההגירה והמכס של ארצות הברית, שנסקרו בידי סוכנות הידיעות רויטרס, זה בדיוק מה שקרה. מאז תחילת כהונתו השנייה של דונלד טראמפ ועד פברואר 2026, רשות הביטחון בתחבורה האמריקאית העבירה לסוכנות ההגירה פרטים של יותר מ־31 אלף נוסעים לצורך אכיפת דיני הגירה. לפי אותם נתונים, יותר מ־800 מהם נעצרו בעקבות המידע שהועבר.

המנגנון שבמרכז הפרשה נקרא "תוכנית הטיסה המאובטחת". הוא הוקם בשנת 2007, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, ונועד לאפשר לרשות הביטחון בתחבורה לבדוק את פרטי הנוסעים מול רשימות המעקב הממשלתיות. ייעודו המקורי היה ברור: לאתר מחבלים ואיומים ביטחוניים לפני העלייה למטוס.

גם המסגרת הרגולטורית שהוגדרה לו הייתה ברורה: זה אינו כלי שנועד לאיתור מפרי חוקי הגירה. זהו מנגנון ביטחוני שנבנה למאבק בטרור.

לפי נתונים פנימיים של סוכנות ההגירה והמכס של ארצות הברית, שנסקרו בידי סוכנות הידיעות רויטרס, זה בדיוק מה שקרה. מאז תחילת כהונתו השנייה של דונלד טראמפ ועד פברואר 2026, רשות הביטחון בתחבורה האמריקאית העבירה לסוכנות ההגירה פרטים של יותר מ־31 אלף נוסעים לצורך אכיפת דיני הגירה. לפי אותם נתונים, יותר מ־800 מהם נעצרו בעקבות המידע שהועבר.

אלא שכעת, לפי הדיווח, הגבול הזה היטשטש. רשות הביטחון בתחבורה וסוכנות ההגירה כפופות שתיהן למשרד לביטחון המולדת, ומאז שטראמפ הכריז על מדיניות גירוש רחבה, שיתוף הפעולה ביניהן התרחב באופן חריג. משרד לביטחון המולדת לא השיב ישירות לטענות בדבר היקף השימוש במידע, אך מסר כי רשות הביטחון בתחבורה פועלת לשיפור החוסן, הביטחון והיעילות של המערכת.

המספרים לבדם אינם מספרים את הסיפור המלא. לפי עורכי דין לענייני הגירה ששוחחו עם רויטרס, מאחורי הנתונים מסתתרים מקרים קשים במיוחד: זוג מאירלנד, שחי בארצות הברית יותר מעשרים שנה והגיש בקשות להסדרת מעמדו, נעצר במהלך טיסה פנימית מפלורידה לאחר חופשה משפחתית — לעיני ילדיו הקטנים. ההורים גורשו, והילדים נותרו בארצות הברית אצל קרובי משפחה.

במקרה אחר נעצרה סטודנטית במהלך טיסה מבוסטון לטקסס לקראת חג ההודיה. אישה סינית נעצרה בשדה התעופה של אטלנטה בדרכה לפילדלפיה. במקרה נוסף נעצרה אישה ישראלית בשדה התעופה הבינלאומי של סן פרנסיסקו, זמן קצר לפני שהממשל הרחיב רשמית את נוכחות סוכני ההגירה בשדות התעופה.

בכל המקרים הללו טענו דוברי הממשל כי מדובר באנשים שהיו כפופים לצווי גירוש סופיים. מנגד, בני משפחותיהם ועורכי דינם טוענים כי מדובר באנשים שניהלו חיים רגילים, עבדו, גידלו ילדים ופעלו להסדיר את מעמדם באמצעים חוקיים.

הפרשה הזו כבר הפכה לעימות פוליטי. בחודש מרץ 2026, לאחר שסוכני ההגירה נפרסו בשדות תעופה ברחבי ארצות הברית, הזהירו יותר מארבעים חברי קונגרס דמוקרטים כי נוכחותם תיצור בלבול ופחד בקרב נוסעים. הם קראו לממשל להסיג את הסוכנים, אך לא נענו. כעת, עם חשיפת הנתונים, המחלוקת מחריפה: האם מדובר בשיתוף מידע לגיטימי בין סוכנויות, או בהסבת מנגנון ביטחוני למכונת גירוש?

זוהי השאלה העמוקה באמת. "תוכנית הטיסה המאובטחת" נולדה מתוך טראומה לאומית ומתוך הסכמה ציבורית לוותר על מידה מסוימת של פרטיות למען הביטחון. הציבור האמריקאי הסכים לכך שהמדינה תדע יותר על הנוסעים כדי למנוע את הפיגוע הבא. הוא לא בהכרח הסכים שהמידע הזה ישמש כדי לאתר אדם בדרך לחופשה, לביקור משפחתי או ללימודים — ולעצור אותו לפני העלייה למטוס.

כשהגבול בין ביטחון לאומי לבין אכיפת הגירה מתחיל להימחק, גם משמעותה של הבדיקה בשדה התעופה משתנה. עבור רוב הנוסעים זו עדיין תחנה שגרתית, מעצבנת ומעייפת. עבור מאות אחרים, לפי הנתונים שנחשפו, היא הפכה לנקודת המפגש הראשונה עם המעצר.

בין דלפק הבידוק לשער העלייה למטוס, שדה התעופה האמריקאי קיבל בשנים האחרונות תפקיד חדש: לא רק מקום של סינון ביטחוני, אלא גם זירת אכיפה. וזו כבר אינה רק שאלה של מדיניות הגירה — אלא של אמון בסיסי בין האזרח לבין המדינה.