בדרך לירח, עם תקלה בשירותים: המשימה ההיסטורית של נאס"א מזכירה שגם בחלל יש תקלות

ביום שני הקרוב, לראשונה מאז דצמבר 1972, בני אדם יביטו מקרוב בצדו הנסתר של הירח. ארבעה אסטרונאוטים — שלושה אמריקאים ואסטרונאוט קנדי אחד — עושים כעת את דרכם אל הירח על סיפון החללית "אוריון אינטגריטי". עם כל שעה שחולפת כדור הארץ הולך ומצטמצם בחלון, ואילו הירח הולך וגדל.

"כדור הארץ קטן למדי, והירח בהחלט גדל", דיווח טייס המשימה ויקטור גלובר למרכז הבקרה ביוסטון.

זהו רגע שנאס"א ממתינה לו יותר מחמישה עשורים. מאז משימת "אפולו 17" בשנת 1972 לא התקרבו בני אדם שוב אל הירח. כעת, משימת "ארטמיס 2" אינה רק מסע סמלי אל העבר, אלא גם צעד ראשון לקראת פרק חדש בתולדות חקר החלל.

התקלה בשירותים התגלתה יום לאחר השיגור, ומאז היא מלווה את המשימה כפרט קטן, אך בלתי ניתן להתעלמות. לפי ההערכה ההנדסית, קרח חסם את הצינור שאמור לפנות שתן אל מחוץ לחללית. המשמעות המעשית פשוטה למדי: השירותים עדיין פעילים לצרכים מסוימים, אבל בכל הנוגע להטלת שתן נדרשים האסטרונאוטים להשתמש בשקיות גיבוי.

אחד ההישגים המרכזיים של המשימה הוא שבירת שיא המרחק של טיסה מאוישת מכדור הארץ — שיא שנקבע דווקא בנסיבות טרגיות למחצה, במהלך משימת "אפולו 13" באפריל 1970. אז, לאחר פיצוץ במכל חמצן, נאלץ הצוות לוותר על תוכנית הנחיתה ולהתרכז בהישרדות. למרות זאת, החללית הגיעה למרחק חסר תקדים של כ־400 אלף קילומטר מכדור הארץ. כעת אמורה "ארטמיס 2" לעבור את הרף הזה, להקיף את הירח ולשוב בשלום.

המשימה צפויה להימשך כמעט עשרה ימים ולהסתיים בנחיתה באוקיינוס השקט ב־10 באפריל. היא אינה כוללת נחיתה על פני הירח, ואף לא כניסה למסלול סביבו. מטרתה צנועה יותר — אך קריטית: לבדוק את מערכות החללית, את תפקוד הצוות ואת היכולת להביא אסטרונאוטים אל מרחק כזה ולהחזירם הביתה בשלום.

גם מבחינה היסטורית מדובר במשימה רבת משמעות. כריסטינה קוך היא האישה הראשונה שטסה לירח. ויקטור גלובר הוא האסטרונאוט האפרו־אמריקאי הראשון שמגיע אליו. ג'רמי הנסן, נציג סוכנות החלל הקנדית, הוא האסטרונאוט הלא־אמריקאי הראשון שיוצא למסע כזה.

נשיאת סוכנות החלל הקנדית, ליסה קמפבל, אמרה כי הנסן "כותב היסטוריה עבור קנדה", ואילו הוא עצמו כבר הספיק לתאר מן החללית מראות "יוצאי דופן".

עבור נאס"א, "ארטמיס 2" היא הרבה יותר ממשימה אחת. היא חלק מחזון רחב בהרבה: לא רק לחזור לירח, אלא לשוב אליו כדי להישאר. אחרי עשרות שנים שבהן תחנת החלל הבינלאומית הייתה מרכז הכובד של הפעילות המאוישת, מבקשת ארצות הברית לבנות מחדש נוכחות אנושית סביב הירח ועל פניו — הפעם מתוך מחשבה על תשתית קבועה, שתהיה גם בסיס לקראת משימות עתידיות למאדים.

לפי התכנון, בשנים הקרובות אמורים אסטרונאוטים לנחות סמוך לקוטב הדרומי של הירח, אזור בעל חשיבות מדעית ואסטרטגית. "ארטמיס 2" היא שלב ההוכחה: לפני ההתיישבות, לפני הדגלים ולפני הצעדים על הקרקע, צריך לוודא שהמערכות עובדות.

ואז מגיע הצד האנושי יותר של ההיסטוריה — וליתר דיוק, הצד המביך שלה.

מערכת השירותים בחללית שוב אינה פועלת כראוי.

התקלה התגלתה יום לאחר השיגור, ומאז היא מלווה את המשימה כפרט קטן, אך בלתי ניתן להתעלמות. לפי ההערכה ההנדסית, קרח חסם את הצינור שאמור לפנות שתן אל מחוץ לחללית. המשמעות המעשית פשוטה למדי: השירותים עדיין פעילים לצרכים מסוימים, אבל בכל הנוגע להטלת שתן נדרשים האסטרונאוטים להשתמש בשקיות גיבוי.

דבי קורת', סגנית מנהל תוכנית "אוריון" בנאס"א, ניסחה זאת בפשטות: "שירותי חלל הם משהו שכולם מבינים. זה תמיד אתגר." גם ג'ון האנקאט, העומד בראש צוות ניהול המשימה, ניסה להרגיע והבהיר כי הצוות הוכשר להתמודד גם עם מצבים כאלה.

ויש בכך משהו כמעט מנחם. גם ברגעים ההיסטוריים ביותר של האנושות, גם כשחללית חוצה מרחקים שאיש לא חצה זה יותר מחמישים שנה, גם כשנכתבת היסטוריה מול הירח — בני אדם נשארים בני אדם. והטכנולוגיה, מתברר, עדיין נבחנת לא רק במנועים ובמערכות הניווט, אלא גם בשאלה אם השירותים עובדים.

כאשר "אוריון" תחלוף מאחורי הירח, יצלמו האסטרונאוטים את הצד הנסתר שלו — מראה שמעט מאוד עיניים אנושיות זכו לראות מקרוב. התמונות שיחזרו עשויות להיחרט בתודעה בדיוק כפי שנחרתו צילומי תוכנית "אפולו" לפני יותר מיובל.

ואחר כך תבוא הדרך חזרה: נחיתה באוקיינוס, בדיקות, ניתוח נתונים — והכנה למשימה הבאה, זו שכבר אמורה להחזיר בני אדם אל פני הירח עצמם.

כמו "אפולו 8" ב־1968, שגם היא לא נחתה אלא רק הקיפה את הירח וסללה את הדרך ל"אפולו 11", כך גם "ארטמיס 2" נועדה לפתוח דלת. השאלה כבר אינה אם האנושות תחזור לירח. השאלה היא איך תיראה הפעם השיבה הזו — וכמה תקלות קטנות היא עוד תצטרך לספוג בדרך.