ממדאני חגג פסח — ושכח לספר לאן הלכו היהודים אחרי מצרים

יש נאומים שמרשימים את הקהל — ויש כאלה שמספרים סיפור מחדש. הנאום שנשא ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, בליל סדר שנערך במנהטן, הצליח לעשות את שניהם. הוא היה רהוט, מדויק, מלא אזכורים מהמסורת היהודית — ובעיקר חסר פרט אחד מרכזי.

סיפור יציאת מצרים, כפי שהציג אותו, הסתיים באמצע.

היה שם הכול: עשר המכות, היציאה מעבדות, הדגש על ערבות הדדית ועל “שכנים שעוזרים לשכנים”. אבל היעד — הארץ שאליה אמור היה העם להגיע — פשוט לא הופיע. לא כנען, לא ארץ ישראל, לא “לשנה הבאה בירושלים”. הסיפור נגמר ברגע הבריחה.

וזו אינה השמטה שולית.

ממאדאני, יש לומר, לא דיבר מתוך חוסר ידע. להפך. הוא הפגין שליטה מרשימה בפרטי הסדר: המצה, הכרפס, האפיקומן. הוא השתמש בסמלים כדי לדבר על שבר ותיקון, על עולם לא מושלם, ועל הצורך לבנות חברה צודקת יותר. משם הוא עבר באופן חלק לנושאים פוליטיים עכשוויים — יוקר המחיה, משבר הדיור, מדיניות ההגירה.

במסורת היהודית, יציאת מצרים איננה סיפור של שחרור בלבד, אלא של תנועה: מעבדות לחירות — ומחירות ליעד. ההבטחה לאבות, הברית, ההגעה לארץ — כל אלה אינם תוספת, אלא לב הסיפור. כאשר הם נעלמים, גם המשמעות משתנה.

ממאדאני, יש לומר, לא דיבר מתוך חוסר ידע. להפך. הוא הפגין שליטה מרשימה בפרטי הסדר: המצה, הכרפס, האפיקומן. הוא השתמש בסמלים כדי לדבר על שבר ותיקון, על עולם לא מושלם, ועל הצורך לבנות חברה צודקת יותר. משם הוא עבר באופן חלק לנושאים פוליטיים עכשוויים — יוקר המחיה, משבר הדיור, מדיניות ההגירה.

זה היה נאום מחושב היטב.

אך דווקא הדיוק הזה מדגיש את מה שנעדר ממנו. לא מדובר בפספוס, אלא בבחירה. ממדאני בחר לספר את יציאת מצרים כסיפור אוניברסלי של שחרור — ולהשמיט את המרכיב הלאומי, הטריטוריאלי, זה שמחבר בין עם למקום.

כך, הסיפור היהודי הופך למסר כללי: חירות היא סולידריות, גאולה היא עזרה הדדית. רעיונות ראויים כשלעצמם — אך כאלה שמנתקים את הסיפור מהקשרו המקורי.

הפער הזה מתחדד כאשר משווים זאת לטקסטים עצמם. ההגדה של פסח אינה משאירה מקום לספק: היא מסתיימת בשאיפה ברורה — “לשנה הבאה בירושלים”. גם התורה מציגה את היציאה כשלב בדרך להגשמת הבטחה ארצית. כאשר המרכיב הזה נעלם, לא רק הפרטים משתנים — אלא גם המסר כולו.

האירוע עצמו, שנערך במנהטן, משקף מציאות רחבה יותר. הוא כלל דמויות פוליטיות מרכזיות בעיר, וניסה לחבר בין מסורת יהודית לבין שיח חברתי עכשווי. אך דווקא החיבור הזה חושף מתח עמוק בתוך הקהילה: בין תפיסה שרואה ביהדות סיפור אוניברסלי של צדק, לבין תפיסה שמדגישה את ייחודו הלאומי וההיסטורי.

גם מחוץ לאולם, המתח הזה לא נעלם. קומיקאי יהודי־אמריקאי שהיה אמור להשתתף באירוע ביטל את הגעתו לאחר שנודע לו על נוכחות ראש העיר — צעד קטן, אך כזה שמעיד על עומק המחלוקת.

אי אפשר לנתק את הנאום מהרקע הפוליטי שבו הוא נאמר. ממדאני פועל בתוך מערכת עירונית מגוונת, עם קהלים שונים ולעיתים מנוגדים. ביקורתו על מדינת ישראל והעמדות שמזוהות איתו הופכות כל בחירה לשונית או סמלית — למשמעותית יותר.

ובדיוק משום כך, ההשמטה של ארץ ישראל אינה רק עניין תיאולוגי. היא גם פוליטית.

השאלה הגדולה אינה האם מותר לפרש את המסורת מחדש — ברור שכן. השאלה היא מה קורה כאשר פרשנות הופכת למחיקה. האם ניתן לקחת סיפור לאומי, להוציא ממנו את יעדו, ולהשאיר אותו שלם? או שמרגע שעושים זאת — כבר מדובר בסיפור אחר.

ליל הסדר נועד להזכיר בכל דור ודור מאין באנו — ולאן אנו הולכים. במנהטן, לפחות לפי גרסתו של ראש העיר, החלק הראשון נשאר. השני נעלם.

והשאלה שנותרת תלויה באוויר היא לא רק כיצד מספרים את הסיפור — אלא מי מחליט היכן הוא נגמר.