שופט עוצר את בניית אולם הנשפים של טראמפ: הנשיא אינו הבעלים של הבית הלבן

זה היה אחד המיזמים השאפתניים והמעוררי מחלוקת ביותר שניסה נשיא אמריקאי לקדם בבית הלבן בעשורים האחרונים: הריסת האגף המזרחי ובניית אולם נשפים עצום במקומו. דונלד טראמפ הציג את התוכנית כמהלך מתבקש, שנועד לאפשר קבלת פני אורחים רמי דרג באולם ייצוגי קבוע ומרשים. אלא שביום שלישי נעצר הפרויקט, לפחות לעת עתה, בהחלטה דרמטית של שופט פדרלי.

השופט ריצ'רד ליאון הורה לעצור את העבודות ומתח ביקורת חריפה על עצם הניסיון לקדם את המיזם ללא אישור מפורש של הקונגרס. בפסק דינו הבהיר כי נשיא ארצות הברית מופקד על שמירת הבית הלבן עבור הדורות הבאים, אך אינו בעל הסמכות לנהוג בו כרכוש פרטי. לדבריו, שום חוק קיים אינו מעניק לנשיא את הסמכות לבצע שינוי כה מרחיק לכת במתחם הנשיאותי.

בפסק דינו הבהיר השופט כי נשיא ארצות הברית מופקד על שמירת הבית הלבן עבור הדורות הבאים, אך אינו בעל הסמכות לנהוג בו כרכוש פרטי. לדבריו, שום חוק קיים אינו מעניק לנשיא את הסמכות לבצע שינוי כה מרחיק לכת במתחם הנשיאותי.

הממשל ניסה לטעון כי הקונגרס הסמיך למעשה את הנשיא לבצע שינויים בבית הלבן, מעצם העובדה שהקצה לאורך השנים תקציבים לתחזוקה, שיפוץ ושימור. ליאון דחה את הטענה הזו באופן חד, וקבע כי אין להשוות בין תחזוקה שוטפת לבין פרויקט בנייה עצום ממדים, שהיה משנה באופן מהותי את אופיו הפיזי וההיסטורי של המקום.

הוויכוח אינו נוגע רק לאדריכלות או לפרשנות משפטית. בלב הפרשה עומדת גם שאלת המימון. הבית הלבן טען כי הפרויקט אמור היה להתבצע באמצעות תרומות פרטיות ולא מכספי ציבור. אלא שרשימת התורמים העלתה שאלות קשות, לאחר שהתברר כי בין הגורמים המעורבים נמנות חברות גדולות הנהנות מחוזים ממשלתיים בהיקפים עצומים. המבקרים טענו כי מצב כזה מעורר חשש כבד לניגוד עניינים וליצירת זיקה פסולה בין תרומה למוסד הנשיאותי לבין אינטרסים עסקיים מול הממשל.

הפסיקה קיבלה משנה תוקף גם משום שחלק מהנזק כבר נעשה. האגף המזרחי של הבית הלבן כבר נהרס בשנה שעברה, וגם מהלך זה בוצע ללא אישור מפורש של הקונגרס. השופט דרש מהממשל להצביע על מקור הסמכות החוקי שאפשר את ההריסה, ורמז כי גם כאן מדובר בצעד בעייתי מבחינה חוקתית ומוסדית.

הממשל ניסה להצדיק את הפרויקט גם בטענות הנוגעות לביטחון לאומי, אך בית המשפט לא השתכנע. ליאון קבע כי אין בטיעונים הללו כדי להעניק בדיעבד סמכות לביצוע עבודות בהיקף כזה, ובוודאי לא כדי לעקוף את מעורבות הקונגרס.

כצפוי, טראמפ לא קיבל את ההחלטה בשקט. הוא תקף את מגישי העתירה ואת הגורמים שביקרו את הפרויקט, והציג את ההתערבות המשפטית כניסיון פוליטי לחסום יוזמה שהוא רואה בה חיונית ומכובדת. בבית הלבן, לפי הדיווחים, שוקלים כעת את המשך הצעדים המשפטיים, וההערכה היא שהמחלוקת עוד עשויה להגיע לערכאות גבוהות יותר, ואולי אף לבית המשפט העליון.

אלא שמעבר למחלוקת המיידית, הפרשה הזו נוגעת בשאלה עמוקה בהרבה: עד היכן משתרעת סמכותו של נשיא ארצות הברית לפעול ללא הקונגרס, במיוחד כאשר מדובר לא רק במדיניות אלא בשינוי ממשי של אחד הסמלים הלאומיים החשובים ביותר במדינה.

הבית הלבן אינו רק מקום מגורים או מתחם עבודה. הוא סמל של רציפות שלטונית, של מוסד נשיאותי ושל מורשת לאומית. נשיאים קודמים שיפצו, חידשו והתאימו חלקים ממנו לצורכי זמנם, אך המיזם הזה נתפס בעיני מתנגדיו כצעד חריג בהיקפו, באופן מימונו ובניסיון לקדמו ללא הסכמה פוליטית רחבה.

לכן המשפט הבולט ביותר בפסק הדין לא עסק רק בבנייה, בתקציב או בפרוצדורה. הוא נגע בלב העניין: הנשיא, קבע השופט, אינו בעל הבית. הוא רק שומר הסף שלו.