הפגנות "אין מלכים": מיליונים ברחובות — והמחאה מגיעה גם ללב הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס

הבוקר החל בניו יורק — והפך במהירות לאירוע לאומי. כבר בשעות המוקדמות התאספו מפגינים בדרום־מערב סנטרל פארק, ועד הצהריים רחובות מרכזיים כמו השדרה השביעית וברודוויי הפכו לנהרות אנושיים. שלטים, דגלים, תחפושות וסמלים פוליטיים מילאו את הרחובות — קהל מגוון, צעיר ומבוגר, שהתאחד סביב מסר אחד: "אין מלכים באמריקה".

בראש הצעדה עמדו דמויות ציבוריות בולטות, בהן התובעת הכללית של מדינת ניו יורק לטישה ג'יימס, השחקן רוברט דה נירו והפעיל החברתי אל שרפטון. "הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה," אמרה ג'יימס. "כל דור נדרש להגן עליה — והיום היא עומדת במבחן".

במשך היום התקיימו יותר מ־3,100 הפגנות ועצרות בו־זמנית — מאלסקה ועד פוארטו ריקו, וגם מחוץ לארצות הברית בערים כמו פריז ורומא. זהו הגל השלישי של מחאת "אין מלכים", והוא הגדול והרחב ביותר עד כה.

אך ניו יורק הייתה רק נקודת פתיחה. ב־28 במרץ 2026 התקיימו יותר מ־3,100 הפגנות ועצרות בו־זמנית — מאלסקה ועד פוארטו ריקו, וגם מחוץ לארצות הברית בערים כמו פריז ורומא. זהו הגל השלישי של מחאת "אין מלכים", והוא הגדול והרחב ביותר עד כה.

אחד המוקדים הבולטים — ואולי המפתיעים — היה עמק סן פרננדו בלוס אנג'לס. באזור זה, שבו מתגוררת קהילה ישראלית גדולה, התאספו מאות מפגינים בצמתים מרכזיים וברחובות ראשיים. עבור רבים מהנוכחים, ההשתתפות לא הייתה רק פוליטית — אלא גם אישית: חיבור בין זהות אמריקנית לבין תחושת אחריות אזרחית, במקום שמרגיש לעיתים כמו "בית בתוך בית".

מינסוטה הפכה לבמה המרכזית של היום. בבירת המדינה, סנט פול, התקבצו מאות אלפים מול הקפיטול. הבחירה אינה מקרית: האזור היה מוקד למבצעי אכיפת הגירה נרחבים בחודשים האחרונים, שהסתיימו גם במקרי מוות והציתו מחאה ציבורית. על הבמה הופיעו אמנים ואנשי ציבור, בהם ברוס ספרינגסטין, שביצע שיר מחאה חדש, לצד ג'ואן באאז, ג'יין פונדה והסנאטור ברני סנדרס.

המסר שחזר על עצמו בכל מוקדי המחאה היה אחיד: התנגדות לריכוז כוח בידי הרשות המבצעת, ביקורת על מדיניות ההגירה, ודאגה מהשלכות המלחמה עם איראן על הכלכלה האמריקנית. עליות מחירים, תחושת חוסר יציבות וחשש לעתיד — כל אלה דוחפים עוד ועוד אזרחים לצאת לרחוב.

נתונים עדכניים מצביעים על מגמה ברורה: יותר ויותר מפגינים מגיעים מפרברים ואזורים שאינם מזוהים פוליטית באופן מובהק. מדובר בשינוי משמעותי, המעיד כי המחאה חורגת מגבולות הערים הגדולות והופכת לתופעה רחבה יותר.

ברקע מרחפת גם תיאוריה שמעסיקה את המארגנים: "כלל 3.5 האחוזים". לפי מחקרים בתחום מדעי המדינה, כאשר אחוז קטן אך עקבי מהאוכלוסייה משתתף במחאה מתמשכת — ניתן לייצר שינוי פוליטי משמעותי. בארצות הברית מדובר בכ־12 מיליון בני אדם. המספרים הנוכחיים עדיין נמוכים מכך — אך קרובים יותר מאי פעם.

בבית הלבן בחרו להגיב בזלזול. דוברת הממשל כינתה את ההפגנות "התפרקות רגשית של מתנגדים", אך בקרב המארגנים התגובה רק מחזקת את התחושה שמדובר במאבק ארוך טווח.

ייתכן שהמחאה לא תשנה מדיניות בטווח המיידי. אך משהו עמוק יותר כבר קורה: תנועה אזרחית רחבה מתגבשת, חוצה גבולות גיאוגרפיים וחברתיים — ומגיעה גם למקומות כמו עמק סן פרננדו, שם אמריקה פוגשת קהילות מהגרים, ובהן גם ישראלים, שמבקשים להיות חלק מהסיפור.

והשאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם זו רק מחאה — או תחילתו של שינוי עמוק יותר באופן שבו אמריקנים מבינים את הדמוקרטיה שלהם.