פרופסורית אמריקנית הגיעה לתל אביב כחוקרת אקדמית — ומצאה את עצמה כשגרירת אמת בעולם של תעמולה

ג'ניפר מורטזשווילי לא תכננה להיות חלק מהוויכוח הגלובלי על ישראל. היא הגיעה לתל אביב בסוף ינואר 2026 יחד עם בעלה וארבעת ילדיה, כחלק ממלגת פולברייט — תוכנית חילופי חוקרים יוקרתית של ממשלת ארצות הברית. מטרתה הייתה אקדמית בלבד: מחקר, הוראה וחיים זמניים בישראל. אלא שבתוך שבועות ספורים, פרצה המלחמה — והיא מצאה את עצמה בתפקיד שלא ביקשה: עדה מרכזית למציאות שרבים בארצות הברית רואים אחרת לחלוטין.

במאמר שפרסמה בעיתון וושינגטון פוסט, מתארת מורטזשווילי את הפער הזה בצורה חדה. מצד אחד — החיים בתל אביב: אזעקות, לילות מתוחים, אך גם שגרה שנמשכת, ילדים שלומדים, אנשים שיוצאים לעבודה ובנייה שנשמעת מחוץ לחלון. מצד שני — מה שמגיע אליה מהעולם: סרטונים של "השמדת תל אביב", שאלות מבוהלות מחברים, ותמונת מציאות שלדבריה אינה קיימת.

מורטזשווילי אינה מציגה תמונה ורודה. היא מתארת גם רגעים קשים — טיל שפגע סמוך לביתה, מוות של אזרחית שלא הספיקה להגיע למרחב מוגן. אך דווקא השילוב בין סכנה ממשית לבין המשכיות החיים הוא לב המסר שלה: המציאות מורכבת בהרבה מהדימוי האחיד שמופץ ברשתות.

"הסרטונים ששולחים לי מזויפים", היא כותבת. "חלקם נוצרו בבינה מלאכותית, אחרים נלקחו ממקומות אחרים. אני יודעת — כי אני כאן".

מורטזשווילי אינה מציגה תמונה ורודה. היא מתארת גם רגעים קשים — טיל שפגע סמוך לביתה, מוות של אזרחית שלא הספיקה להגיע למרחב מוגן. אך דווקא השילוב בין סכנה ממשית לבין המשכיות החיים הוא לב המסר שלה: המציאות מורכבת בהרבה מהדימוי האחיד שמופץ ברשתות.

אחד הרעיונות המרכזיים שהיא מציעה הוא מושג שהיא מכנה "מלחמה חלופית" — מצב שבו מתנהלות למעשה שתי מלחמות במקביל: אחת בשטח, ואחת בתודעה הדיגיטלית. לטענתה, הפער בין השתיים כה גדול עד שמדובר כמעט בשתי מציאויות נפרדות.

הניתוח שלה מעורר עניין גם משום שהוא אינו מגיע ממקום אידיאולוגי צפוי. מורטזשווילי אינה מזוהה עם ישראל, אינה חלק ממערך הסברה ואינה דמות פוליטית. היא אקדמאית אמריקנית, שמגיעה מרקע ליברלי — ולכן העדות שלה נתפסת בעיני רבים כאמינה במיוחד, אך גם מעוררת התנגדות חריפה.

התגובות למאמר לא איחרו לבוא. אלפי קוראים הגיבו, רבים מהם בביקורת קשה. חלק טענו כי היא מתעלמת מהסבל בצד הפלסטיני, אחרים האשימו אותה בנאיביות או בהטיה. עצם העובדה שהמאמר עורר תגובות כה רבות מצביעה על עוצמת המתח סביב הנושא — ועל הקושי של הציבור האמריקני להכיל נרטיב שאינו תואם את התמונה הרווחת.

דווקא כאן טמון הערך ההסברתי של הסיפור. מורטזשווילי אינה מדברת בשם ממשלה, אינה מייצגת גוף רשמי ואינה מקדמת אג'נדה מוצהרת. היא מתארת חוויה אישית — חיי משפחה תחת איום, לצד שגרה שמתעקשת להמשיך. בעולם שבו מסרים רשמיים מתקבלים בחשדנות, עדות כזו חודרת לעיתים עמוק יותר.

זהו מודל הסברה שונה: לא קמפיין, לא סיסמה, אלא נוכחות. אדם שחי במקום, רואה במו עיניו, ומספר. לא כדי לשכנע — אלא כדי לתאר. דווקא הפשטות הזו, והעובדה שאין לה "מה להרוויח", הופכות את דבריה לכלי הסברתי בעל עוצמה.

בסופו של דבר, מורטזשווילי לא רק מתארת את ישראל — היא חושפת את האופן שבו העולם רואה אותה. והפער הזה, בין המציאות לבין התדמית, הוא אולי אחד הקרבות המרכזיים של התקופה.