לפי ההצעה, אוניברסיטאות המחקר המרכזיות של המדינה — ובהן אוניברסיטת פלורידה, אוניברסיטת פלורידה סטייט, אוניברסיטת דרום פלורידה ואוניברסיטת פלורידה הבינלאומית — יחויבו להקצות 95 אחוזים ממקומות הלימוד בתואר הראשון לתושבי פלורידה. כיום עומד היעד על 90 אחוזים.
בנוסף לכך, החוק קובע כי סטודנטים שאינם אזרחי ארצות הברית ממדינה אחת מסוימת לא יוכלו להוות יותר מחמישה אחוזים מכלל הסטודנטים במוסד. אף שהחוק אינו מציין מדינה מסוימת, רבים מהמבקרים טוענים כי הסעיף מכוון בעיקר לצמצום מספר הסטודנטים מסין.
החוק קובע כי סטודנטים שאינם אזרחי ארצות הברית ממדינה אחת מסוימת לא יוכלו להוות יותר מחמישה אחוזים מכלל הסטודנטים במוסד. אף שהחוק אינו מציין מדינה מסוימת, רבים מהמבקרים טוענים כי הסעיף מכוון בעיקר לצמצום מספר הסטודנטים מסין
יוזמת החוק, חברת בית הנבחרים הרפובליקאית ג'ניפר קניפרט ג'ונסון מהעיר לייקלנד, ניסחה את הרציונל בפשטות: "פלורידה קודם כול." לדבריה, האוניברסיטאות הציבוריות ממומנות במידה רבה מכספי משלמי המסים של המדינה, ולכן ראוי שהמקומות בהן יישמרו בראש ובראשונה לבני פלורידה.
לטענה הזו יש בסיס ציבורי לא מבוטל. משפחות רבות במדינה מתלוננות כי תלמידים מצטיינים שסיימו את לימודיהם בתיכון בהישגים גבוהים אינם מתקבלים למוסדות המבוקשים — בעוד סטודנטים מחוץ למדינה, ולעיתים מחוץ לארצות הברית, כן מתקבלים.
אולם מבקרי החוק טוענים כי הפתרון המוצע עלול ליצור בעיות חדשות ואף לפגוע במוסדות עצמם.
אחת הסוגיות המרכזיות היא כלכלית. סטודנטים מחוץ למדינה משלמים בדרך כלל שכר לימוד גבוה בהרבה מזה של תושבי המדינה. לפי נתונים שהוצגו בדיוני החקיקה, ההגבלה עלולה לגרום לאובדן הכנסות של כ־34 מיליון דולר בשנה למוסדות הרלוונטיים.
אמנם מדובר בכ־0.2 אחוז בלבד מתקציב ההפעלה הכולל של האוניברסיטאות הללו, שמוערך בכ־17 מיליארד דולר, אך מומחים מזהירים שהנזק העקיף עלול להיות גדול יותר. ירידה במספר הסטודנטים הבינלאומיים עלולה לפגוע בדירוגים האקדמיים, להקשות על גיוס חוקרים מחו"ל ולהחליש את מעמד האוניברסיטאות כמרכזי ידע בינלאומיים.
בנוסף, המבנה של החוק יוצר מצב יוצא דופן: הוא אינו מגביל את מספר הסטודנטים הבינלאומיים הכולל, אלא רק את שיעורם מכל מדינה. המשמעות היא שאוניברסיטאות יוכלו להמשיך לקבל סטודנטים מחו"ל — כל עוד הם מגיעים ממדינות רבות ושונות.
אחד הקולות הבולטים נגד החוק היה חבר בית הנבחרים הדמוקרטי גאלופ פרנקלין מטלהאסי. פרנקלין הצביע בדיון על דוגמה ממדינת מסצ'וסטס, שבה פועלות אוניברסיטאות כמו המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ואוניברסיטת הרווארד.
לדבריו, הצלחת האוניברסיטאות שם נובעת בדיוק מהיכולת למשוך כישרונות מכל העולם. סביב המוסדות הללו צמחו תעשיות שלמות — מהון סיכון ועד ביוטכנולוגיה ובינה מלאכותית.
"מה שאנחנו לא רוצים לעשות בפלורידה," אמר, "הוא למנוע מהסטודנטים הטובים ביותר בעולם להגיע ללמוד כאן."
הטיעון הזה נשען על עובדה רחבה יותר בהיסטוריה של ההשכלה הגבוהה בארצות הברית. מוסדות רבים הפכו למובילים בעולם דווקא משום שהיו פתוחים לסטודנטים ולחוקרים מכל קצוות העולם. רבים מזוכי פרס נובל שעבדו או למדו באוניברסיטאות אמריקאיות הגיעו מחוץ למדינה, וכך גם יזמים שהקימו חברות טכנולוגיה גדולות לאחר לימודיהם.
בשלב זה החוק עדיין אינו סופי. הוא טרם עבר את הסנאט של פלורידה, ושם נראה כי קיימת זהירות רבה יותר — גם בקרב חלק מהמחוקקים הרפובליקאים.
אחת הסיבות לכך היא סעיף נוסף בהצעה: אוניברסיטאות שלא יעמדו ביעד של 95 אחוז סטודנטים תושבי המדינה עד שנת 2030 עלולות לאבד זכאות למימון ממשלתי ייעודי. המשמעות היא שהחוק עלול ליצור לחץ תקציבי על אותם מוסדות שהוא מבקש לחזק.
מעבר לשאלות התקציב והקבלה לאוניברסיטאות, הוויכוח סביב החוק משקף מגמה רחבה יותר בפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות. במקום להתמודד עם בעיות של תחרות ונגישות באמצעות הרחבת ההשקעה במערכת ההשכלה, חלק מהמדינות בוחרות להגביל את מספר המתחרים.
אך אוניברסיטה שבה כמעט כל הסטודנטים מגיעים מאותו אזור ומאותה חברה אינה רק פחות מגוונת. היא גם עלולה להיות פחות מחוברת לעולם שמחוץ לה — עולם שבו ידע, חדשנות וכישרון חוצים גבולות כל הזמן.
השאלה שמרחפת מעל הדיון בפלורידה אינה רק כמה סטודנטים זרים ילמדו באוניברסיטאות שלה. השאלה האמיתית היא איזה סוג של מוסדות אקדמיים היא רוצה לבנות — מקומיים יותר, או בינלאומיים יותר.
