משפחת קרפנטר מאזור פיניקס שבמדינת אריזונה חוותה בתוך פרק זמן קצר את עומק הכאב האנושי הזה פעמיים. בתוך אחד־עשר שבועות בלבד איבדו בני המשפחה את שתי בנותיהם. אין מילים לתאר את עוצמת השבר הכרוך בקבורת ילד, ועל אחת כמה וכמה כאשר הטרגדיה מכה פעמיים בזמן כה קצר. אך מעל לאבל הבלתי נתפס נוספה למשפחה התמודדות נוספת, שלא הייתה אמורה להתרחש כלל: בית הקברות ״פארדייס ממוריאל גארדנס״ הודיע כי לא יאפשר לקיים קבורה יהודית מסורתית, בטענה כללית ל״שיקולי בטיחות״.
משפחת קרפנטר מאזור פיניקס שבמדינת אריזונה חוותה בתוך פרק זמן קצר את עומק הכאב האנושי הזה פעמיים. בתוך אחד־עשר שבועות בלבד איבדו בני המשפחה את שתי בנותיהם. אין מילים לתאר את עוצמת השבר הכרוך בקבורת ילד, ועל אחת כמה וכמה כאשר הטרגדיה מכה פעמיים בזמן כה קצר. אך מעל לאבל הבלתי נתפס נוספה למשפחה התמודדות נוספת, שלא הייתה אמורה להתרחש כלל: בית הקברות ״פארדייס ממוריאל גארדנס״ הודיע כי לא יאפשר לקיים קבורה יהודית מסורתית, בטענה כללית ל״שיקולי בטיחות״.
כדי להבין את חומרת הסירוב, יש לעמוד על משמעות הקבורה היהודית על פי ההלכה. הרב פינחס אלוש, מנהיג קהילת ״בית תפילה״ בעיר סקוטסדייל, תיאר את מרכיבי הטקס: הורדת הארון אל הקבר, כיסויו בעפר בידי בני המשפחה והמשתתפים, והשלמת הכיסוי עד לסגירת הקבר. מעבר להיותם מרכיבים הלכתיים מחייבים, שלבים אלה ממלאים תפקיד רגשי עמוק בתהליך האבל. עצם ההשתתפות הפעילה במעשה הקבורה מעניקה למשפחה תחושת פרידה אחרונה, מעשה של חסד אחרון כלפי יקירם. בהלכה היהודית נתפסת פעולה זו כחלק מהכבוד הבסיסי לנפטר וכהכנה למנוחת הנשמה.
הפרשה מקבלת ממד מטריד נוסף לנוכח העובדה שלבית הקברות עצמו קיים מדור ייעודי לקבורה יהודית. משפחות רבות רכשו חלקות במקום מתוך ציפייה ברורה שכאשר יגיע הרגע הקשה מכל, יוכלו לקבור את יקיריהן בהתאם למסורת הדתית. כעת מתברר כי ההנחה הזאת אינה מובטחת. אם הנהלת בית הקברות רשאית, מטעמיה, לאסור קבורה על פי ההלכה – מהי למעשה ההתחייבות שניתנה לרוכשי החלקות? ומהו הביטחון שניתן לקהילה כי זכויותיה הדתיות יכובדו גם בשעתה הקשה ביותר?
הרב אלוש הביע זעזוע עמוק מן המקרה. לדבריו, לאורך שנות פעילותו ניהל מאות הלוויות ברחבי ארצות הברית, מבתי קברות גדולים בלוס אנג'לס ועד אתרים קהילתיים בערים קטנות – ומעולם לא נתקל בסירוב דומה. מבחינתו, עצם הצגת ״שיקולי בטיחות״ כהצדקה למניעת טקס דתי מוכר ומקובל מעוררת סימני שאלה חמורים. טקס הקבורה היהודי, כפי שהוא מתקיים בקהילות רבות ברחבי העולם, אינו כרוך בסיכון יוצא דופן, ואינו שונה במהותו מטקסים אזרחיים או דתיים אחרים המתקיימים בבתי קברות.
בקהילה היהודית של פיניקס עלו חששות כי ההנמקה הבירוקרטית משמשת למעשה מסווה למדיניות שאינה מכבדת די הצורך את חופש הדת. אם מוסד פרטי או ציבורי רשאי להכתיב תנאים הסותרים עקרונות דתיים בסיסיים, מתעוררת שאלה רחבה יותר על גבולות הסובלנות הדתית ועל מחויבות הרשויות להגן על זכויות מיעוטים דתיים.
מעבר להיבטים המשפטיים והעקרוניים, קשה להתעלם מן הממד האנושי הישיר של הסיפור. בני משפחת קרפנטר נאלצו להתמודד עם בירוקרטיה ועם מאבק עקרוני דווקא ברגעי השבר העמוקים ביותר של חייהם. במקום להתמסר לאבל ולפרידה, הם מצאו עצמם נאבקים על הזכות הבסיסית ביותר: לכבד את מתיהם בהתאם לאמונתם. עבור רבים בקהילה היהודית, הפרשה הזו מהדהדת זיכרונות היסטוריים של מאבקים על חופש פולחן וכבוד המת – מאבקים שנראו שייכים לעבר הרחוק, אך שבים ומופיעים גם במציאות המודרנית של ארצות הברית.
נכון לעת כתיבת שורות אלה, לא ברור אם הנהלת בית הקברות תשנה את עמדתה או אם ינקטו צעדים משפטיים. אך הפרשה כבר הותירה חותם עמוק בקהילה היהודית באריזונה. היא עוררה דיון ציבורי נוקב על המשמעות המעשית של חופש דת, על מחויבות מוסדות אזרחיים לכבד מנהגים דתיים, ועל השאלה עד כמה זכויות אלה מובטחות גם בשעה שבה בני אדם מצויים בשיא פגיעותם.
