התגובה לא איחרה לבוא. עיתונאים ופעילים המזוהים עם מאבק פרו־פלסטיני תקפו את ג’יימס וטענו כי הוא מתעלם מהמציאות בעזה ומביע תמיכה עקיפה במדיניות ישראלית שלטענתם כוללת פגיעה נרחבת באזרחים פלסטינים. ברשתות החברתיות הופיעו תגובות חריפות, חלקן אישיות ופוגעניות, שבהן כונה הכוכב “מביש” ואף “ציוני”. משפיענים ברשת הוסיפו פרשנויות ציניות לדברים, תוך שימוש בדימויים קשים ובהשוואות מרחיקות לכת.
עיתונאים ופעילים המזוהים עם מאבק פרו־פלסטיני תקפו את ג’יימס וטענו כי הוא מתעלם מהמציאות בעזה ומביע תמיכה עקיפה במדיניות ישראלית שלטענתם כוללת פגיעה נרחבת באזרחים פלסטינים. ברשתות החברתיות הופיעו תגובות חריפות, חלקן אישיות ופוגעניות, שבהן כונה הכוכב “מביש” ואף “ציוני”. משפיענים ברשת הוסיפו פרשנויות ציניות לדברים, תוך שימוש בדימויים קשים ובהשוואות מרחיקות לכת.
הביקורת לא הגיעה רק מחשבונות אנונימיים. עיתונאי בולט פרסם מכתב פומבי שבו הזכיר לג’יימס את עמדותיו בעבר בנושאי צדק חברתי, ובהם מחאה נגד גזענות בארצות הברית ותמיכה בתנועת “חיי שחורים חשובים”. לטענתו, אם “שתיקה היא שותפות” במקרים של אי־צדק פנימי, הרי שגם שתיקה או אמירה כללית ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני נתפסת כהתייצבות לצד החזק. בעיני מבקריו, העובדה שכוכב בסדר גודל כזה אינו מגנה במפורש את מדיניות ישראל הופכת את דבריו לשותפות סמויה בעוולות שהם מייחסים לה.
מנגד, קולות אחרים ניסו להנמיך את הלהבות. עיתונאי יהודי־אמריקאי הסביר כי ג’יימס נשאל שאלה כללית על שחקן ועל אוהדיו במדינה זרה – תרחיש שכיח בראיונות עם ספורטאים בעלי קהל עולמי – ולא התבקש להביע עמדה פוליטית או מוסרית בנוגע למלחמה. לדבריו, תשובתו של ג’יימס הייתה כללית, מנומסת וחסרת תוכן מדיני ממשי, והפרשנות הפוליטית שניתנה לה היא השלכה של האקלים הרגשי והפוליטי הטעון ברשתות החברתיות. “כשהוא אומר ששמע דברים טובים, הוא כנראה מערבב מחמאות שגרתיות – אולי על אנשים, תרבות או נוף – ולא מצהיר על תמיכה במדיניות כלשהי”, כתב.
לצפייה בסרטון: https://twitter.com/i/status/2023144082197921804
גם פעילים יהודים המתנגדים לתנועת החרם על ישראל הצביעו על כך שההתמקדות בדבריו של ג’יימס מסיטה את הזרקור מהישגו של אבדיה עצמו. בעיניהם, עצם העובדה שרגע ספורטיבי – הופעתו של ישראלי ראשון באולסטאר – הפך למוקד מתקפה פוליטית, ממחישה עד כמה כל אזכור של ישראל במרחב הציבורי האמריקאי נתפס מיידית דרך פריזמה אידאולוגית. “אפילו חגיגה של כדורסל לא מצליחה לחמוק מהאובססיה כלפי ישראל”, כתב אחד מהם.
המקרה מציב את ג’יימס בעמדה מורכבת: מצד אחד, הוא בנה לאורך השנים תדמית של ספורטאי המעורב בשיח חברתי ואינו חושש להביע עמדות בנושאי צדק וגזענות בארצות הברית. מצד שני, הציפייה כי יתבטא באופן מפורש גם בסוגיות של מדיניות חוץ וסכסוכים בינלאומיים מציבה אותו, כמו ספורטאים רבים אחרים, בפני שדה מוקשים תקשורתי. כל אמירה – ואף הימנעות מאמירה – מתורגמת מידית לעמדה פוליטית ומנותחת בזכוכית מגדלת.
מעבר לסערה סביב שמו של ג’יימס, הפרשה מדגישה את החדירה העמוקה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני אל זירות תרבות ופנאי בארצות הברית. ספורט, שאמור להוות מרחב של בידור וחיבור חוצה גבולות, הופך שוב ושוב לבמה למאבקים פוליטיים וזהותיים. עבור דני אבדיה, שהיה אמור להיות במרכז החגיגה הספורטיבית, המחלוקת משמשת תזכורת כואבת לכך שבהקשר האמריקאי־ציבורי, הזהות הישראלית אינה מנותקת לעולם מהקונפליקט הרחב יותר.
בסופו של דבר, השאלה שנותרת פתוחה היא רחבה בהרבה מדבריו של כוכב אחד: האם ראוי לצפות מספורטאים להיות שגרירים פוליטיים בזירה בינלאומית? והאם כל מחווה מנומסת כלפי מדינה או קהל אוהדים חייבת להיקרא כהצהרה אידאולוגית? בעידן שבו כל משפט מוקלט, מצולם ומפורש ברשתות החברתיות, נדמה כי עבור כוכבי ספורט, גם תשובה כללית על כדורסל כבר איננה רק עניין של ספורט.
